"התמימות נחטפה, אבל אתם תשובו": מיצג מטלטל הוצב בתל אביב למען החטופים

ויטרינות השילוט של פארק שרונה שברחוב קפלן בתל-אביב, שבו יושבות משפחות החטופים, הוסבו למיצג אמנותי שאי-אפשר להישאר אדיש אליו. המיצג קורא להשבתם של 30 תינוקות, ילדים, ילדות, בני ובנות נוער מגיל תשעה חודשים ועד 17, אשר נחטפו באותה שבת אכזרית של השביעי באוקטובר. המיזם משותף לפארק שרונה, Studio Ha! וחמ"ל משפחות החטופים מתמקד בילדים החטופים ובתמימות שנקטפה.

כל אחד מתוך 14 חלונות הראווה הפרוסים ברחבי המתחם מתייחסת לגילם הצעיר של החטופים, זאת באמצעות אלמנטים הקשורים לתמימותו של גיל הילד - מכיסא טרמפולינה של תינוק, דרך בובות ילדים ועד חוברת תאוריה ומכתב צו ראשון. במרכזו של כל חלון ניצב פודיום מלוכלך מתוך ההריסות, מוכתם בכתמים שרופים ומפויחים, מלא בחול ועם נתזים של צבע אדום המסמלים דם, בליווי הכותרת "התמימות נלקחה - אבל אתם תשובו".

תומר ארבל, מבעלי Studio Ha! שאחראים על עיצוב המייצג, סיפר: "החלטנו שאנחנו חייבים לתרום מהיכולת המקצועית שלנו כדי לזעוק את זעקת החזרת החטופים. במהלך העבודה לא הפסקנו לחשוב על הילדים וחיוכיהם התמימים המביטים אלינו מהתמונות ולא יוצאים מהראש. איך ילדים שלא אמורים בשום עולם להיות קלפי מיקוח הפכו לשבויי מלחמה?".

על חלקה האחורי של הוויטרינה מודפסים פוסטרים עם תמונות מההרס של העוטף, אותן צילם עומר בר (26). "גדלתי עם אנשי בארי, יש לי חברים משם, זה מקום שהיה חלק מהחיים שלי", סיפר בר, יליד קיבוץ עלומים הסמוך לבארי. "ירדתי לצלם ממקום כואב. צילום מתוך רגש של בתים ואנשים שחדרו לעומק ליבי ומה שנותר שם הוא הרס, חורבן וריח של מוות".

גאלה גיא בנסימון, מנכ"לית פארק שרונה, הוסיפה כי "כאזרחית וכאימא לילד בן שנתיים, המראות והסיפורים המצמררים שכולנו נחשפנו אליהם באותה שבת חשוכה ואפלה לא עוזבים אותי. לכן עלה בי הרעיון לנכס את הוויטרינות הפרוסות ברחבי הפארק ועל רחוב קפלן, שבימים כתיקונם משמשות לפרסום ושילוט העסקים, על מנת להדהד בקרב דעת הקהל בישראל ובעולם את סיפוריהם של 'הילדים של חורף 23', בתקווה שנזכה לראותם ואת יתר החטופים חוזרים במהרה בריאים ושלמים לחיק יקיריהם".

"ברגע שגאלה התקשרה להציע לנו, מייד לקחנו את הפרויקט", הוסיף ארבל. "במהלך גיבוש הקונספט, כשהתחלנו להסתכל על תמונות הילדים מסתכלות עלינו - שם התחלנו לתת לעצמנו את הבעיטות בבטן". ההקמה היתה צריכה לקרות מאוד מהר על מנת שלא לאבד את המומנטום: "אלו היו 72 שעות של עבודה בלי הפסקה וסביב השעון. הרבה קרה בזכות ההירתמות של המון אנשים שפשוט באו ליצור איתנו. הנתינה של אנשים בימים האלו פשוט נגעה ללב וצמררה אותי בלי סוף".