פסטיבל הקולנוע הגאה חגג מחאה וייצוג קווירי במציאות פוליטית מורכבת
עם סרט שבו מככבת לא אחר מאשר מלכת הדראג האגדית רופול, פסטיבל הסרטים יצא לדרך בפעם ה-21 – והראה לקהל כולו איזו חשיבות גדולה יש לקיומו. אז נכון, "עצרו את הרכבת!" הוא לא בדיוק סרט השנה, אבל עצם הבאתו ארצה מהווה הישג מרשים שאי אפשר להתעלם ממנו. דווקא בתקופה כזו, כשעצם קיום הפסטיבל מקבל משמעות חברתית רחבה, יש לו הזדמנות נהדרת להנכיח את קהילת הלהט"ב בצורה הכי ראויה שיש
בסוף השבוע האחרון יצא לדרך בפעם ה-21 פסטיבל הקולנוע הגאה הבינלאומי (TLVFest), שיתקיים עד יום שבת הקרוב. לאורך השנים, הפך הפסטיבל לאחד מאירועי התרבות והקולנוע החשובים ביותר עבור הקהילה הגאה בישראל, והשנה הוא פותח פרק חדש: לאחר שני עשורים של עשייה, המייסד יאיר הוכנר פרש מתפקידו, והעביר את המושכות והניהול האמנותי לגילי פורת. 10 ימים של קולנוע קווירי מקומי ובינלאומי יצאו לדרך באירוע פתיחה חגיגי – בימים בהם עצם קיומו של אירוע כזה מקבל משמעות פוליטית וחברתית רחבה הרבה יותר.
השנה, התוכנייה של הפסטיבל מציעה מבחר של דרמות וקומדיות קוויריות, ובהן "עצרו את הרכבת!", אותו הפיק ושבו מככב מלכת הדראג רופול, הדרמה "חיג'אמת", וגם יצירות מוכרות ואהובות אחרות, בהן "ולווט גולדמיין" של הקולנוען המוערך טוד היינס ("קרול", "הרחק מגן עדן"). התוכנייה מבקשת להציג את המגוון הרחב של הקולנוע הקווירי, מסיפורים אישיים על זהות ושייכות ועד יצירות העוסקות בחופש הביטוי ובמאבקים חברתיים.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
יש בסרט רגעים מצחיקים יותר ומצחיקים פחות, אך התחושה המרכזית היא שמדובר במשימה אחת ארוכה שנלקחה מאחד הפרקים של תוכנית הטלוויזיה והועברה למסך הגדול. במקום לנצל את המדיום הקולנועי כדי ליצור משהו מוגזם, פרוע ומופרך באמת, הסרט נשאר ברובו בגבולות המוכרים והבטוחים שלו. הוא אינו מנסה לשבור את הכללים או להפתיע את הצופים באופן משמעותי, והתוצאה מהנה לפרקים, אך לא תמיד מצליחה להצדיק את המעבר לקולנוע. קשה שלא לחשוב על המציאות שבה מתקיים הפסטיבל השנה, ועל החרם התרבותי שמקשה להביא לישראל יצירות ואמנים בינלאומיים, במיוחד כאלה שרחוקים מהקולנוע המיינסטרימי.
ב"עצרו את הרכבת!", שכאמור פתח את הפסטיבל, מככבות מלכות הדראג ג'וג'ובי, ג'ינג'ר מינג' וברוקלין הייטס, לצד המלכה האם רופול בכבודה ובעצמה, כולן מוכרות מתוכנית הריאליטי "מרוץ הדראג של רופול". העלילה עוקבת אחר שתי דיילות לא מוצלחות במיוחד שמוצאות את עצמן עובדות בחברת הרכבות היוקרתית "גלמזוניאן אקספרס". כאשר סופת טורנדו מאיימת על מסלול הרכבת, העניינים מסתבכים, ומכאן יוצאת לדרך קומדיה הנשענת על הומור "רופולי" מוכר, משחקי מילים עם רמיזות מיניות, קאמפיות וקאץ' פרייזים המזוהים עם התוכנית האהובה.
גם הקולנוע הישראלי מקבל מקום מרכזי בפסטיבל, מסרטים ישראליים קצרים ותיעודיים ועד אפילו סרטי תיכון. לצד מקבצי הסרטים הקצרים, יתקיימו במהלכו הקרנות מיוחדות ומפגשים עם יוצרים, בין היתר סביב הסרטים "תומר והשרוטים", "נגטיב", "מכולת" ו"עצמאות" המדובר – ואם זה לא מספיק לכם, מחרתיים (שלישי), ביום הבחירות, הפסטיבל ינצל את יום השבתון לטובת הקרנות מורחבת של סרטים העוסקים באקטיביזם ובפעילות חברתית, שתתחיל בשעות הבוקר ותכלול מפגשים עם יוצרים לאורך היום.
השנה הוענקו אותות ההוקרה של הפסטיבל לד"ר ליאור אלפנט ולאבנר ברנהיימר. אלפנט, פעילה חברתית ומנכ"לית הפורום הדוקומנטרי בישראל, נמנית עם מייסדות "פוליטיקלי קורקט". ברנהיימר, שיצירותיו לאורך השנים תרמו לייצוג הקהילה הגאה על המסך הישראלי, חתום בין היתר על "יוסי וג'אגר", "פלורנטין" ו"אמא ואבאז". בנאומים של שניהם (ושל שאר הנואמים בטקס), חזר מסר ברור: צאו להצביע, ונסו לשנות את המציאות. קשה להתעלם מהמשמעות של קריאתם, במיוחד כשהמציאות הפוליטית בישראל ממשיכה להיות עוינת כלפי הקהילה הגאה.
קשה להיות להט"ב בישראל במצב הנוכחי. די להביט במתקפות נגד חברי וחברות הקהילה ובניסיונות לקדם חקיקה להט"בופובית ובדה-לגיטימציה המתמשכת מצד הממשלה, כדי להבין עד כמה המאבק רחוק מסיום. דווקא משום כך, אסור להרים ידיים. בנאום הפרידה שלו מהפסטיבל בשנה שעברה, אמר הוכנר כי עצם קיומו של הפסטיבל הוא מעשה של מחאה והתנגדות למי שרוצים למחוק ייצוגים להט"ביים מהמסך, ולמי שמקצצים בתקציבים המיועדים לקהילה. הדברים האלה רלוונטיים גם השנה, ואולי אף יותר מתמיד: רק בשבוע שעבר היינו עדים לתקיפתו של חבר הקהילה, עידן טרכטנגרץ, שהותקף פיזית על ידי נער מחוץ למועדון "הבארבי" בנמל יפו.
במציאות כמו שאנו חיים בה כיום, עצם הבאת יצירה בינלאומית בסדר גודל של "עצרו את הרכבת!" למסך הישראלי, היא הישג מרשים, גם אם הסרט אינו חף מגרעות או אמנותי להפליא. כעת, מול הנהלה אמנותית חדשה וגב של שני עשורי עשייה, נותר לקוות שהפסטיבל ימשיך לצמוח, שהאווירה הפוליטית במדינה תשתנה לטובה, ושיוצרים בינלאומיים ישובו לפקוד את אולמותיו. מעל לכל, מונחת האחריות על כתפי הקהל: להתייצב, לצפות ולתמוך בפסטיבל, במיוחד בימים קשים אלו.