חלי גולדנברג פותחת הכול: "אין בזה עלבון, זה לא דבר אישי"
לשחקנית הוותיקה יש עשורים של עשייה קולנועית וטלוויזיונית - מהקלאסיקות של אבי נשר ("הלהקה", "דיזנגוף 99") ועד סדרות אהובות ("אסתי המכוערת", "השיר שלנו"). אך אם תשאלו אותה, עבודתה רק החלה: "אני חושבת שעם השנים, אני מרגישה יותר ביטחון בדבר הזה שנקרא להיות על הסט". בריאיון מיוחד לרשת 13 לקראת צאת סרטה החדש "הסתברות לאהבה", היא מספרת על הקשר המפתיע לכוכב הסרט יהורם גאון, הדבר שהייתה עושה אחרת ועל האופן הלא שגרתי בו היא ניגשת לדמויות: "זה טריוויאלי, אבל מאוד מוזר"
"כשנפגשנו, אמרתי לו שכבר שיחקנו פעם בסרט, אבל לא התראינו על הסט - אחרי הכול, הוא היה יוני נתניהו, ואני מזכירתו הצעירה של גדי ארנון, אותו גילם שייקה אופיר", אומרת השחקנית חלי גולדנברג על חילופי הדברים הראשונים בינה ובין יהורם גאון על סט סרטם החדש, "הסתברות לאהבה", שיעלה לאקרנים ברחבי ישראל בסוף השבוע הקרוב. אותו סרט שבו לא נפגשו בעבר הוא כמובן הלהיט "מבצע יונתן" מ-1977, שאף היה מועמד לפרס האוסקר.
הרבה מים זרמו בנהר מאז סרט המלחמה של מנחם גולן. גאון בן ה-86 הפך לחתן פרס ישראל ולאחד מהאייקונים החיים החשובים ביותר בתרבות המקומית. גולדנברג בת ה-72, דאז גם מתחזקת קריירת דוגמנות, הפכה לשם דבר בעולם הקולנוע הישראלי, עם תפקידים בסרטיו הנודעים של אבי נשר - "הלהקה", "דיזנגוף 99" ו"הפחדנים" - ושלל הופעות בסרטים שהפכו לקאלט, דוגמת "מחץ הדלתא" ו"אבא גנוב 3".
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
כעת, במרחק השנים, נפגשים השניים שוב בקונסטלציה אחרת לגמרי, ובדינמיקה שונה. הקומדיה הקולנועית של עמיחי גרינברג מוצאת את גאון בנעליו של ראובן, אלמן טרי וסטטיסטיקאי במקצועו, שאובססיבי להבין כיצד אשתו הבריאה והאהובה (נורית גפן) הלכה לעולמה דווקא במחוזות הבריכה שבה בילו מדי שבוע, כנגד כל התחזיות. אל ראובן מצטרפת במהרה נכדתו המנוכרת עדן (משי קלינשטיין) בכדי לפתור תעלומה נוספת הקשורה למוות המפתיע, ושכוללת את שותפיו של הסטטיסטיקאי לקבוצת השחייה. לאחת מהן, אהובה (גולדנברג), חזות קרירה ומרוחקת, אך ביסודה סוד גדול משנדמה.
"הדבר המרכזי שיש באהובה זה שהיא בן אדם מאוד-מאוד מהודק, היא כל הזמן על המשמר", אומרת גולדנברג על העבודה על הדמות בריאיון מיוחד שהעניקה לרשת 13, "גם מבחינה חיצונית היא מאוד מוקפדת, נראית כמו אליזבת טיילור כל הזמן. כמו כמעט כל בן אדם בעולם, גם היא מחזיקה סוד - ואנשים שמחזיקים סוד, בעיקר סוד שמכיל בתוכו בושה, מגוננים על עצמם יותר בחוזקה. לכן, השחקנית שמשחקת אותה צריכה לחפש את המקומות שהיא מחביאה".
לשם כך, ביקשה השחקנית לחזור למקום אישי עבורה. "אני, לדוגמה, ילידת שכונת רמת החייל בתל אביב, שהייתה דאז שכונה של מעמד צווארון כחול, ומאוד מעורבת מכל הבחינות - ממקצועות עד עדות, שכונה שבן גוריון היה גאה במרקם החברתי והסוציו-אקונומי שלה", היא משחזרת, "אני זוכרת כשהגעתי לתיכון עירוני ד', אמרתי שאני מהשכונה המקבילה, שיכון דן, שהיא יותר מבוססת. עם הזמן, הרגשתי יותר בנוח למחוק את השם הזה ולהגיד שאני מרמת החייל, אבל זו הייתה בושה, חוסר ביטחון - כמו אצל אהובה. מכאן התחלתי".
את עובדת בתעשיית הבידור כבר יותר מ-50 שנה. האם יש דבר שמנחה אותך כיום כשאת ניגשת לדמות?
"אחד הדברים הראשונים שאני עושה אחרי שלקחתי תפקיד ויש לי דמות, זה שאני מתחילה מדבר מאוד טריוויאלי אבל מאוד מוזר - אני מנסה לחשוב איזה תחתונים היא לובשת. זו לדעתי בחירה עמוקה, כמו לדעת איך אבא ואמא שלה התנהגו אליה - כי לבנות דמות זה לא רק פעולות, זה הרבה יותר מזה. לדוגמה, אתה לוקח דמות שהיא מאוד שמרנית או דהויה, ונגיד יש איזו הבנה פנימית שיש בה כעס ואש מאוד גדולה - שתצא בסצנה האחרונה החוצה. אז אני אומרת לעצמי, 'איזה תחתונים היא תלבש? האם היא תלבש תחתונים אדומים?' האם האמת שלה מתגלה שם כשהיא לבד, עם עצמה בשכבה התחתונה של האישיות שלה? עבורי, זה כמו לצאת מהקופסה בעניין הזה של לחפש דמויות".
זהו קאסט עמוס בכוכבים - מלבד יהורם גאון, מככבים לצידך שמות כמו משי קלינשטיין, מיכל ינאי, שמוליק לוי, לואי נופי, דנה סמו ונורית גפן. מה ההבדל בין עבודה באנסמבל לעבודת משחק רגילה? ממה הכי נהנית בעבודה עם הקאסט של הסרט?
"אני חושבת שהדבר הראשון שמושך אותי זו הדמות או אם הסרט מתאים לרוחי, ולא בהכרח עבודת האנסמבל. אבל כן, עבודה שכזו נמצאת בדנ"א שלי - אחרי הכול, עשיתי את 'הלהקה', וכבר שם זה היה כך. אז אני אוהבת לעבוד עם הרבה אנשים יחדיו - מבחינתי יש איזו חוויה של עומק שמתבטאת לא רק בדברים שאת אומרת, אלא גם כל הזמן בתגובות לדברים אחרים שקורים. זה לא פינג פונג - זה יותר משחק כדורגל, ולמרות שאני לא מאוד חברותית באופן אישי, אני אוהבת חבורות. זה כיף, יש בזה עושר של עשייה גדול. אני צריכה להיות כל הזמן עירנית לא רק לפרטנר או שניים בסצנה, אלא אפילו לשמונה אנשים או יותר. זה מורכב ומאתגר, אבל גם כיף".
נדמה שהעבודה הקבוצתית הזו שבה חושקת השחקנית בת ה-72 לא נותרה רק על המסך. לא צריך להיות בקיא בביוגרפיה כולה של גולדנברג בשביל לדעת את פועלה הרחב בתעשייה - מעבודה מתמשכת בשח"ם (ארגון השחקנים בישראל) לשני ספרי ילדים שכתבה; מלימודים בבית הספר למשחק של סטלה אדלר בניו יורק ובמכון לי סטרסברג התואם (שניים מבתי הספר למשחק החשובים ביותר בעולם, מהם יצאו שמות כמו מרלון ברנדו ורוברט דה נירו - ד"ע) ועד עבודה טלוויזיונית ענפה, מ"אסתי המכוערת" ועד "חשופים". אך אם תשאלו אותה, היא לא באמת הגשימה "את מה שאני יכולה לעשות".
"בהרגשה שלי, לא עשיתי המון דברים", היא מוסיפה, "אבל אני חושבת שעם השנים אני מרגישה יותר ביטחון בדבר הזה שנקרא להיות על הסט. אני לא באה עם התרגשות מזה שאני משחקת בסרט או בסדרה - יש הסעה, יש הפקה, יש מאפרת, עוזרת במה ויש לי גם ביטחון שאני שחקנית קולנוע טובה. אני חושבת גם שלמדתי שאני שחקנית של במאים. אני מאוד אוהבת לעבוד עם במאי על התפקיד שלי, אני אוהבת לשמוע את דעתם בזמן אמת, לשמוע הנחיות, לשמוע תיקונים. כיוון שאני שחקנית מאוד אינטואיטיבית, אני עושה הרבה הכנה בבית, אבל ברגע האמת זורקת את הכול לפח ועובדת על האינסטינקט. אז אני שמחה שיש מולי אנשים שלא רק יחמיאו לי".
באותו ההקשר - האם יש עדיין במאי או פרויקט שנותרו קרוב לליבך?
"אני יודעת לבוא ולהגיד שהעבודה עם אבי (נשר - ד"ע) ב'הלהקה' וההיכרות שלי איתו הייתה מבחינתי מקרה של 'דלתות מסתובבות'. עשיתי לפניו כל מיני תפקידים קטנים בסרטים, אבל עשיתי אותם כדוגמנית שיודעת להגיד טקסט באופן אמין - שם זה בערך נגמר. בצילומים האלו עם אבי, והדרך שהוא עבר איתנו, השחקנים, הייתה מאוד משמעותית עבורי. אני חושבת שגם לאורך הדרך התברר לי מאוד שאני אוהבת לעבוד עם נשים במאיות - בין אם זאת סיגל אבין ב'לאבד את אליס' או דפנה לוין בעונה הראשונה של 'עד החתונה', אור סיני ב'מאמא'. הן עובדות אחרת. באיזשהו אופן, יש משהו קצת יותר פסיכולוגיסטי בעבודה איתן".
כשבאמתחתך עבודה משני צידי המתרס - שחקנית ויוצרת, האם את מרגישה שיש דבר בדיעבד שהיית עושה אחרת?
"ממרומי הגיל שלי, אני מבינה שאם הייתי צעירה היום בהרבה, הייתי מבינה שהדבר הזה שנקרא משחק הוא מקצוע כל כך כל כך פסיבי, במובן הזה ששחקן או שחקנית רוב הזמן רק מחכים שיקראו להם לאודישן או יציעו להם תפקיד. אני חושבת שכן הייתי זזה לכיוון אקטיבי יותר, בנוסף למשחק או הפקה - איזו יוזמה שמביאה אותך לפתח לעצמך פרויקטים לעשייה, כי הפסיביות הזאת היא לא תמיד תחושה מאוד נעימה. זה בסדר לעשות אודישנים ושלא יבחרו אותך לתפקיד - אין בזה עלבון, זה לא דבר אישי, אבל אולי הייתי מבינה שהציפייה הזו למשהו לא לרוחי".