"משחקי הרעב" החדש הוא לא רק סרט אקשן מדמם, אלא גם אמירה פוליטית מבריקה

בלי קטניס אוורדין במרכז הסיפור אבל עם גיבור חדש-ישן, צוות שחקנים נוצץ ומסחרר, וזירה אכזרית מתמיד, "משחקי הרעב: זריחה על האסיף" מחזיר למסך את כל מה שהפך את סדרת הסרטים לתופעה עולמית, ואפילו הרבה מעבר לכך. בדרך הזו, הסרט מזכיר לצופים שמתחת לכל האקשן, התלבושות והדם מסתתרים לא רק מפלצתיות ואכזריות, אלא גם אחת הביקורות הפוליטיות המוצלחות ביותר של הקולנוע הפופולרי

הטריילר ל"משחקי הרעב: זריחה על האסיף" | באדיבות "פורום פילם" | צילום תמונה ראשית: באדיבות "פורום פילם"
זמן צפייה: 02:24

יש משהו כמעט אירוני בכך שדווקא סדרת סרטים שעוסקת בחברה שמכורה לצפייה באנשים סובלים, מצליחה לגרום לנו לחזור שוב ושוב לאולם הקולנוע כדי לצפות באנשים סובלים, אבל כנראה שזה בדיוק סוד הקסם של "משחקי הרעב". כבר יותר מעשור שאנחנו יודעים שהמשחק מכור, שהשלטון מושחת ושבסוף מישהו ישלם בחייו – ובכל זאת, אנחנו ממשיכים לקנות כרטיס. עם הסרט החדש בסדרה, "זריחה על האסיף", מתברר שלפעמים גם בפעם השישית אפשר להפתיע.

אחרי ש"הבלדה על ציפורי שיר ונחשים" ניסה להכניס אותנו לראשו של הנשיא סנואו הצעיר, הסרט החדש מחזיר את הסדרה אל הלב שלה, תרתי משמע. הפעם אנחנו פוגשים את היימיטץ' אברנתי, האיש שהכרנו בסדרת הסרטים המקורית כמנטור השיכור, הציני והמריר של קטניס אוורדין, הרבה לפני שהפך לכזה. את הגרסה הצעירה שלו מגלם ג'וזף זאדה, שמקבל כאן משימה כמעט בלתי אפשרית: לגרום לנו להתאהב בדמות שאנחנו כבר יודעים עד כמה החיים עומדים לרסק אותה.

אל פנינג ב"משחקי הרעב: זריחה על האסיף"
צבעוניות ואבסורד. אל פנינג ב"משחקי הרעב: זריחה על האסיף" | צילום: באדיבות "פורום פילם"

העלילה מתרחשת 24 שנים לפני אירועי הסרט הראשון, בזמן משחקי הרעב ה-50. לכבוד המאורע החגיגי, בקפיטול מחליטים להכפיל את מספר המשתתפים, כי כנראה שאין דרך טובה יותר לציין יובל למסורת של רצח ילדים מאשר לרצוח יותר ילדים. היימיטץ', נער בן 16 ממחוז 12, נקרע מחייו ונשלח לזירה שבה סיכויי ההישרדות שלו קלושים. אלא שבניגוד למה שהשלטון מצפה, הוא לא מתכוון לשחק בדיוק לפי הכללים.

וזה אולי ההישג הגדול ביותר של "זריחה על האסיף": אנחנו הרי מכירים את העתיד של היימיטץ', אנחנו יודעים שהוא ישרוד, ויודעים פחות או יותר איזה אדם הוא יהפוך להיות – ובכל זאת, הסיפור מצליח לייצר מתח מסוג אחר: לא אם הוא ייצא מהזירה בחיים, אלא מה יישאר ממנו כשהוא ייצא ממנה. פתאום כל צעד קטן, כל קשר אנושי וכל רגע של תקווה מקבלים משמעות גדולה בהרבה. הרי לפעמים הדבר האכזרי ביותר שאפשר לעשות לדמות קולנועית הוא לא להרוג אותה, אלא להשאיר אותה בחיים.

מתוך "משחקי הרעב: זריחה על האסיף"
הכול מוגש כבידור נוצץ. מתוך "משחקי הרעב: זריחה על האסיף" | צילום: באדיבות "פורום פילם"

זאדה הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שהסיפור הזה עובד. הוא לא מנסה לחקות את וודי הרלסון, שגילם את היימיטץ' בסרטים המקוריים, אלא בונה דמות שעוד לא למדה להסתתר מאחורי ציניות. יש בו תמימות, חוצפה וכאב, והפער בין הנער שאנחנו פוגשים ובין האיש שאנחנו מכירים, הופך את הסיפור להרבה יותר מטרגדיית הישרדות רגילה.

גם מהשחקנים האחרים סביבו קשה להישאר אדישים. גלן קלוז מספקת נוכחות גרוטסקית ומענגת, רייף פיינס מעניק לנשיא סנואו איום שקט ומצמרר, ואל פנינג נכנסת לנעליה של אליזבת בנקס כאפי טרינקט עם כל הצבעוניות והאבסורד המתבקשים. מקנה גרייס מביאה לזירה את מייסילי דונר, דמות חדה ועוקצנית שמסרבת להתכופף בפני השיטה. זה צוות שחקנים שבסרט אחר היה יכול להרגיש כמו מפגן ראווה הוליוודי. כאן, דווקא ההגזמה משרתת את העולם שבו הם חיים.

מתוך "משחקי הרעב: זריחה על האסיף"
מתח מסוג אחר. מתוך "משחקי הרעב: זריחה על האסיף" | צילום: באדיבות "פורום פילם"

העולם הזה, חשוב להזכיר, מעולם לא היה רק תפאורה לסרטי אקשן. סוזן קולינס, שכתבה את הספרים עליהם מבוססים הסרטים, בנתה יקום שבו האלימות היא מוצר צריכה, הסבל הוא תוכן והשליטה באזרחים עוברת דרך המסך. ככל שהקפיטול נעשה צבעוני, ראוותני ומגוחך יותר, כך נחשפת ביתר שאת המפלצתיות שמתחת לאיפור. העובדה שהכול מוגש כבידור נוצץ היא לא סתירה לאכזריות, אלא בדיוק מה שהופך אותה למפחידה.

הבמאי פרנסיס לורנס, שכבר מכיר היטב את העולם הזה כמי שביים גם את חמשת הסרטים הקודמים של "משחקי הרעב", מחזיר בסרט החדש את תחושת הסכנה שאפיינה את קודמיו. הזירה שוב מרגישה כמו מקום שלא נועד לייצר גיבורים, אלא לשבור בני אדם. סצנות הפעולה אלימות, לעיתים קשות לצפייה, אבל דווקא ההשלכות הרגשיות שלהן הן שנותנות להן משקל. כשהמוות הופך לתוכנית טלוויזיה, היכולת שלנו להתרגש ממנו היא בעצמה סוג של מרד.

מתוך "משחקי הרעב: זריחה על האסיף"
תזכור את השם. ג'וזף זאדה ב"משחקי הרעב: זריחה על האסיף" | צילום: באדיבות "פורום פילם"

לא הכול מושלם. אורכו של הסרט, מעט יותר משעתיים וחצי, מורגש לפרקים, ויש רגעים שבהם הניסיון לדחוס עוד פנים מוכרות ועוד קשר לסרטים הקודמים מאיים להכביד על הסיפור. אבל אלה חסרונות קטנים יחסית לסרט שמצליח להחזיר לסדרה את תחושת הדחיפות שלה, ובעיקר להוכיח שיש לה עוד משהו להגיד.

בסופו של דבר, "זריחה על האסיף" הוא הרבה יותר מעוד ניסיון לחלוב מותג מצליח. הוא תזכורת לכך שסרטי ענק לא חייבים להיות טיפשיים כדי להיות סוחפים, ושגם בתוך מכונת בידור הוליוודית אפשר לספר סיפור על אובדן, כוח, התנגדות והמחיר הנורא של תקווה. קטניס אוורדין אולי לא עומדת הפעם במרכז הזירה, אבל הרוח שהפכה אותה לגיבורה עדיין בוערת בה – ומסתבר שגם אחרי שישה סרטים, לאש הזאת עוד יש מה לשרוף.

גלן קלוז ב"משחקי הרעב: זריחה על האסיף"
גרוטסקית ומענגת. גלן קלוז ב"משחקי הרעב: זריחה על האסיף" | צילום: באדיבות "פורום פילם"