האלבום שהפך את איימי ויינהאוס לכוכבת - והטרגדיה שהפכה אותה לאגדה
עם לב שבור וקול שלא נשמע כמו שום דבר אחר, "Back to Black" של איימי ויינהאוס, ששוחרר כשהייתה בת 23 בלבד, הפך אותה לסופרסטאר בקנה מידה גלובלי - ואחרי מותה, קיבל משמעות אחרת לחלוטין. מהפרידה שהולידה אותו והלהיט שאי אפשר לשמוע היום בלי להתכווץ, דרך השירים שהפכו כואבים מדי לביצוע וההקלטות שהושמדו - ועד ההתמודדות הכושלת עם התהילה: כך נוצר אחד האלבומים הגדולים של המאה
ב-27 באוקטובר 2006, בדיוק היום (שלישי) לפני 20 שנה, יצא בבריטניה אלבומה השני של זמרת בת 23 מצפון לונדון. קראו לו "Back to Black", היו בו בסך הכול 11 שירים והוא נמשך מעט יותר מחצי שעה. לאיימי ויינהאוס כבר היה אז אלבום בכורה מוערך מאחוריה, אבל שום דבר לא הכין אותה - או את העולם - למה שיקרה בעקבות האלבום השני. הוא יהפוך אותה לכוכבת בינלאומית, ימכור עשרות מיליוני עותקים, יביא אותה לערב היסטורי בטקס הגראמי ויהפוך את הקול, האייליינר והשיער העצום שלה לכמה מהסמלים המזוהים ביותר של הפופ במאה ה-21.
אבל היום קשה מאוד להאזין ל-"Back to Black" כפי שהאזינו לו ב-2006. אז, "Rehab" היה להיט חצוף ומצחיק על צעירה שמסרבת ללכת לגמילה, שיר הנושא שלו היה שיר פרידה דרמטי ו-"Love Is a Losing Game" נשמע כמו וידוי של מישהי שליבה נשבר. היום אנחנו יודעים שהאישה ששרה אותם תמות פחות מחמש שנים לאחר מכן, בגיל 27, מהרעלת אלכוהול, אחרי שנים ארוכות של התמכרות לטיפה המרה ולשלל סוגי סמים. במשך השנים הפך האלבום לא רק לתיעוד של תקופה בחייה, אלא ליצירה שאנחנו נידונים להקשיב לה כשאנחנו כבר יודעים את הסוף, של מי שהפכה במותה לאגדה של ממש.
כתבות נוספות במדור תרבות:
הסוף הזה כמעט משכיח עד כמה צעירה היא הייתה כשהכול התחיל. ויינהאוס הייתה בת 22 כשהחלה לכתוב ולהקליט את האלבום, ובכל זאת נשמעה לעיתים כאילו היא גוררת מאחוריה עשרות שנים של שברונות לב. היא התעקשה שהשירים שלה יהיו אוטוביוגרפיים: אם היא לא חוותה משהו, הסבירה, היא פשוט לא מסוגלת להכניס אותו לשיר. במקרה של "Back to Black", חומר הגלם המרכזי היה מערכת היחסים הסוערת שלה עם בלייק פילדר סיביל.
השניים הכירו בפאב והתאהבו במהירות, אלא שפילדר סיביל חזר בהמשך לבת זוגו הקודמת. ויינהאוס נשארה מאחור עם הפרידה - והפכה אותה לאלבום. אפשר כמעט לעבור בין השירים ולראות שלבים שונים במערכת היחסים: מהקשר האסור והמשיכה של "Just Friends", דרך הבגידה וההלקאה העצמית של "You Know I'm No Good", ועד הריק שנותר ב-"Back to Black". אפילו שם האלבום נולד מאותה חזרה לאחור: הוא חזר אל האקסית שלו, והיא, כפי ששרה בשיר הנושא, חזרה אל השחור.
אלא שכאן מגיע אחד הטוויסטים הגדולים בסיפור. "Back to Black" נחשב בימינו לאחד מאלבומי הפרידה המובהקים של דורו, אבל הפרידה שתועדה בו בכלל לא החזיקה מעמד. חודשים ספורים אחרי שהאלבום יצא לאוויר העולם, ויינהאוס ופילדר סיביל חזרו זה לזו, ובמאי 2007 כבר נישאו במיאמי. האלבום שהנציח את סופה של מערכת היחסים הפך ללהיט עצום בזמן שמערכת היחסים עצמה החלה מחדש - ובהמשך, המוזיקאית נכנסה לפרק הרסני בהרבה בחייה.
אם יש שיר אחד שממחיש את הדרך שעבר "Back to Black" ב-20 השנים האחרונות, זה כנראה "Rehab". הסיפור שהוליד אותו היה אמיתי: אנשים בסביבתה של ויינהאוס ניסו לשכנע אותה לקבל טיפול, והיא הפכה את הסירוב שלה לפזמון שכמעט כל העולם ידע לשיר. מוזיקלית, אין בו כמעט שום דבר טרגי - מחיאות כפיים, כלי נשיפה, קצב ממכר והגשה מלאת חוצפה. בהקלטה הסופית של השיר השתתפו עשרות נגנים, והתוצאה נשמעה יותר כמו מסיבה מאשר קריאת מצוקה.
וזה בדיוק מה שהופך אותו לקשה כל כך לשמיעה היום. אנחנו יודעים משהו שהמאזינים ב-2006 לא ידעו: חמש שנים אחר כך, האישה שהפכה את המילה "לא" לגמילה לאחד הפזמונים הגדולים של התקופה, כבר לא תהיה בחיים. אלא שהפיכת "Rehab" לנבואה מפספסת חלק מהותי מהקסם שלו ושל ויינהאוס עצמה: היא לא הקליטה הספד לעצמה. היא הייתה מצחיקה, חדה, מתריסה - ובעיקר בחיים.
אותו פער קיים גם בשיר הנושא. כשהיא שרה על החזרה ל"שחור", ויינהאוס תיארה את ההתרסקות הרגשית שאחרי הפרידה. בריאיון שלה מ-2007, הזמרת היהודייה אפילו התנגדה להגדרה שהגיעה ל"תחתית", והעירה שהיא בטוחה שהיא מסוגלת לרדת נמוך יותר. בדיעבד, קשה לקרוא משפט כזה מבלי להצטמרר. בזמן אמת, זו הייתה אישה צעירה שמתארת בכנות כמעט חסרת פילטר את מצבה.
גם מבחינה מוזיקלית, "Back to Black" היה הימור מוזר. שני האנשים המרכזיים מאחורי ההפקה היו סלאם רמי, שכבר עבד עם ויינהאוס באלבום הבכורה "Frank", ומארק רונסון, שהיה אז רחוק מהמעמד שהשיג לעצמו בהמשך הקריירה, כאחד המפיקים המוזיקליים המצליחים ביותר בעולם. ויינהאוס ורונסון התחברו דרך אהבה למוזיקת שנות ה-60, והוא הכין סקיצה מוקדמת לשיר "Back to Black" שעזרה לסמן את הכיוון לאלבום כולו.
מכאן נבנה הצליל שמזוהה איתו עד היום: מוטאון (סגנון מוזיקלי שנקרא על שם חברת תקליטים אמריקאית אגדית), דו-וופ (סגנון מוזיקלי ווקאלי בז'אנר הרית'ם אנד בלוז), להקות בנות וסול ישן, הקלטות אנלוגיות ומיקרופונים בסגנון וינטג', לצד נגנים מלהקת The Dap-Kings. אלא שוויינהאוס מעולם לא נשמעה כמו אישה שמנסה לשחזר את 1965. מעל ההפקה הישנה היא שרה על סקס, בגידות, גראס, שתייה ומערכות יחסים בשפה של צעירה לונדונית משנות ה-2000, עם השפעה עמוקה של היפ הופ. "Me & Mr Jones", למשל, הוא בכלל שיר על אהבתה לראפר נאז (ששמו המלא הוא Nasir Jones), והגרסה המוקדמת שלו נשאה את השם הבוטה "Fuckery".
המהדורה המיוחדת ששוחחרה ביום שישי האחרון לרגל 20 שנה לאלבום, מאפשרת לשמוע עד כמה התוצאה הסופית לא הייתה מובנת מאליה. היא כוללת ארבעה דמואים שלא פורסמו בעבר, לצד הקלטות נדירות והופעה שלמה מאמסטרדם מ-2007. גרסאות מוקדמות מגלות, בין היתר, ש-"Tears Dry on Their Own" היה בתחילת דרכו שיר איטי בהרבה, ושהדרך לצליל המוכר של האלבום הייתה תהליך של ממש, ולא נוסחה שנולדה מוכנה.
אולי הפרט שמספר יותר מכל על המחיר של הכנות הזאת מגיע דווקא מהבמה. בשלב מסוים אחרי הפריצה שלה, ויינהאוס החלה להשמיט לעיתים מההופעות כמה מהשירים הכואבים ביותר שנכתבו על פילדר-סיביל, בהם "Wake Up Alone", "Some Unholy War" ואפילו את "Back to Black", שכאמור היה להיט לא קטן. הסיבה הייתה פשוטה ואכזרית: כדי לשיר שיר אישי כמו שצריך, היא הסבירה, היא הייתה צריכה לחשוב מחדש על מה שהרגישה בזמן שכתבה אותו. בסוף הביצוע, סיפרה, היא כבר הייתה קרובה לדמעות. במובן מסוים, ההצלחה האדירה של "Back to Black" חייבה אותה לפתוח שוב ושוב בפני קהל את אותם פצעים שהאלבום נולד מהם.
וההצלחה הייתה עצומה. ויינהאוס הפכה מזמרת בעלת אלבום שזכה להצלחה נאה לאחת הזמרות המדוברות בעולם, ובפברואר 2008 זכתה בחמישה פרסי גראמי בערב אחד. "Rehab" לבדו זכה בהקלטת השנה ובשיר השנה, והיא קטפה גם את פרס תגלית השנה. אלא שככל שהמוזיקה הצליחה יותר, חייה האישיים תפסו יותר ויותר מקום בכותרות. בתוך שנים ספורות, הסיפור על האלבום כבר היה כמעט בלתי ניתן להפרדה מהסיפור על האישה שיצרה אותו.
זה אולי הנתון המדהים ביותר במורשת של איימי ויינהאוס: בחייה היא הוציאה שני אלבומי אולפן בלבד - "Frank" ב-2003 ו-"Back to Black" שלוש שנים אחר כך. זה הכול. ובכל זאת, שני עשורים אחרי האלבום שהפך אותה לכוכבת ו-15 שנה אחרי מותה, המוזיקה שלה ממשיכה להגיע לקהל שלא היה מבוגר מספיק כדי לזכור אותה בזמן אמת. נכון לכתיבת שורות אלו, יש לה יותר מ-24 מיליון מאזינים חודשיים בספוטיפיי. השבוע נערך בלונדון מופע מיוחד לציון 20 שנה לצאת לאלבום, שבו רונסון ורמי חזרו אל השירים לצד דור אחר של זמרות, בהן ג'ורג'ה סמית', קורין ביילי ריי, ליאן לה האוואס ו-Yebba.
אפילו הארכיון שלה מוגבל באופן יוצא דופן. אמנם לאורך השנים פורסמו הקלטות שלה שלא ראו אור בחייה והמהדורה החדשה חושפת עוד כמה מהן, אבל הדמואים שעליהם עבדה לקראת האלבום שהיה אמור להגיע אחרי "Back to Black" הושמדו לאחר מותה. דייוויד ג'וזף, שהיה יו"ר ומנכ"ל השלוחה הבריטית של חברת התקליטים "יוניברסל", סיפר בעבר שהחליט להשמיד אותם כדי למנוע מצב שבו בעתיד יקחו את קולה וירכיבו ממנו חומרים חדשים ללא שליטתה. לכן, לא מחכה בכספת "אלבום שלישי אבוד" שאפשר יהיה להשלים יום אחד. במובן מסוים, הקטלוג הזעיר שהשאירה אחריה הוא הקטלוג שלה, וזהו.
20 שנה אחרי, אולי זו הדרך המעניינת ביותר לחזור ל-"Back to Black": לנסות, עד כמה שאפשר, לשכוח לכמה דקות את הסוף. לפני המוות בגיל 27, לפני אינסוף תמונות הפפראצי, הסרטים (הבולט שבהם, "איימי" מ-2015, לא קיבל את ברכת משפחתה, אך זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר), הספרים והמיתולוגיה שנבנתה סביבה, הייתה שם מוזיקאית צעירה באופן כמעט בלתי נתפס, שלקחה לב שבור, השפעות מוזיקליות מלפני שנולדה וכישרון כתיבה חריג - והפכה אותם ל-11 שירים.
כששמענו אותם ב-2006, עוד לא ידענו מה יקרה לאיימי ויינהאוס. 20 שנה אחר כך, ואנחנו כבר לא יכולים שלא לדעת. אבל "Back to Black" שרד לא מפני שהוא חזה את הטרגדיה שבאה אחריו, אלא מפני שהוא היה אלבום יוצא דופן עוד הרבה לפני שהיא התרחשה.