כבר לא עושים אמנים כמו פול סיימון. אולי גם מעולם לא עשו
רוק, פולק, פופ, מוזיקת עולם, מוזיקת נשמה, סמבה או מקצבים אפריקאיים - המוזיקאי האמריקאי-היהודי לא בחל בשום אמצעים לאורך עשרות שנות הקריירה שלו בכדי לתאר את מה שעובר עליו, עלינו ועל אמריקה בפרט. אלו אולי הפכו אותו לקשה יותר לעיכול או לפחות פופולרי מבני דורו המיתיים בוב דילן וג'ון לנון, אך נדמה שאחרי שהכול ייגמר - קשה יהיה למצוא מישהו עם תעוזה גדולה משלו. כשהוא חוגג את יום הולדתו ה-85, זו ההזדמנות לזכור מה הופך את סיימון לכה מיוחד
"אם הוא קורא את זה, שיידע שאני אוהב אותו. הוא אחד מכותבי השירים הגדולים בכל הזמנים", ענה הקומיקאי ויוצר הרשת קייל גורדון למגזין הבידור "Vulture" בתשובה לשאלה מה יקרה אם המוזיקאי פול סיימון ייתקל בשירו החדש "Mr. Jambo" - שהפך ויראלי במיוחד בחודשים האחרונים, ובבסיסו משמש כפרודיה על שירי אלבומו הקלאסי של סיימון מ-1986, "Graceland". גורדון לא עושה לסיימון הנחות: על רקע צלילים אפריקאיים, שר גורדון מילים מקושקשות על מציאת משמעות לחיים בשיחה עם אדם רנדומלי שפגש באפריקה. האדם המבולבל לא מבין מה הבחור הלבן במשקפיים וכובע בייסבול בדיוק רוצה ממנו.
"'Graceland' הוא אחד האלבומים הכי אהובים עליי, והוא כנראה אלבום הפופ הגדול ביותר בכל הזמנים - אבל המילים של סיימון שם הן בעיקרן על כך שהוא מדוכא כי התגרש מהנסיכה ליאה ושהוא מביך את עצמו במסיבות באפר ווסט סייד בניו יורק, על רקע מוזיקה שחורה", אמר גורדון באותו הריאיון (אותה "נסיכה ליאה", אגב, היא כוכבת "מלחמת הכוכבים" קארי פישר המנוחה, שהתפרקות נישואיה לסיימון הובילו את המוזיקאי ליצירת האלבום). הוא לא טועה - אותן טענות נשמעו גם בזמן אמת כלפי המוזיקאי האמריקאי-יהודי, כשרבים ראו בו זה שמכשיר את האפרטהייד של דרום אפריקה כשנסע לשם בכדי לשתף פעולה עם מיטב אמני המוזיקה השחורה, ממרים מקבה ועד יוסו נ'דור.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
אך בלעדיו, אלו ורבים אחרים כלל לא היו מגיעים לתשומת הלב המערבית. אותן מילים "בכייניות" של המוזיקאי על משבר גיל 40 העניקו לאמנים הללו חיים חדשים ברחבי העולם, והבנה ממקור ראשון שמשטר האפרטהייד מסוכן מאין כמותו. זהו בדיוק סוד כוחו של סיימון, מימי בלדות הפולק של סיימון וגרפונקל בשנות ה-60 ועד ימינו אנו. זה מעולם לא היה "מגניב" או הפך אותו לנער פוסטר מיידי לתנועת הנגד שצמחה בשנות ה-60 והיללה את שיריו - בטח לא כמו חברו לדור בוב דילן, אדם שכולו פרסונה מעשה ידיו. אך דווקא אותן מילים לעיתים שמאלציות או רגשניות פגעו הכי חזק - הן ידעו הכי טוב לדבר לעולם כולו, הן הבינו רגש קמאי ובעיקר לא פחדו לעשות את מה שלא היה "In" באותו הרגע, אבל התברר כנכון (כמובן שמקרה דרום אפריקה הוא דוגמה מובהקת). בעודו חוגג את יום הולדתו ה-85 השבוע - כשהתרבות סביבו מתקרנפת - נדמה שיותר מתמיד, מתברר כי פול סיימון הוא אכן גדול המשוררים האמריקאים, זה שהבין את היופי והכיעור הטמונים בבסיס המעצמה הזו, וכיצד יש לתווך אותה ללבבות המאזינים.
ואולי זה כיוון שמילדות, ספג סיימון את כל צורות החיים האמריקאיות האפשריות אז: ילדות יהודית טיפוסית בניו יורק, לצד מהגרים מכל העולם; עצמו בן למהגרים אירופיים - אלו שגם העדיפו מוזיקת ג'אז קלאסית (אביו היה מוביל להקת "ביג בנד") על פני המיינסטרים האמריקאי; ומי שספג מהרגע הראשון את מהפכת הרוקנ'רול/אר'נ'בי - זו השחורה, של פאטס דומינו וג'וני אייס (לו הקדיש שיר שנים לאחר מכן) לפני אלביס פרסלי, שהיה לאליל כל בני דורו של סיימון.
כשיצא לבסוף לקריירה מוזיקלית בשנות ה-60 - ראשית עם חבר ילדותו בעל קול הזמיר ארט גרפונקל לגיחה לא מוצלחת במיוחד, אז לקריירת סולו קצרה, ואז שוב לציוות הידוע שאנו מכירים כיום כסיימון וגרפונקל (עד הפירוק ב-1970) - יצר סיימון משהו אחר, שהתחמק מהגדרה. מילותיו ציירו לא פעם רגש קודר ספציפי ("I Am a Rock") או סיפור קצר ומפורט ("A Most Peculiar Man"), ולא בהכרח טקסט חוצה להבות לעודד את הציבור לצאת לרחובות.
מן העבר השני, שיריו תמיד היו פוליטיים וישירים, במובן שאלו שסבלו מקיפוח היו כמוני-כמוך ("He Was My Brother", שנכתב בהשראת מקרה לינץ' בצעיר שחור, אך קיבל משמעות חדשה כשחברו של סיימון, פעיל המחאה אנדרו גודמן, נרצח על ידי ארגון ה"קלו קלוקס קלאן" בסמיכות להקלטת השיר) או שמא למדת להכירם עד הסוף במילותיו. סיימון לא היה בזמן אמת "קול הדור" כמו דילן, מעין נביא זעם (תפקיד שדילן עצמו שנא לבסוף), אלא יותר כמו טרובדור, משורר נודד, עם יכולת בלתי נתפסת להבין אנשים סביבו.
מנגד, אין זה אומר שלא ידע לקרוא את רוח הזמנים ולהתבונן במעצמה הכאובה כמכלול. "The Sound of Silence" נותר עדיין המנון לאדישות האנושות אל מול פגעי המלחמה; "Save the Life of My Child" קולע באופן ציני אך כאוב לתהום הפעורה בין הדורות, ואילו "America" - בעיני כותב שורות אלה, השיר הטוב ביותר שיצא מהאומה שהמציאה את המוזיקה הפופולרית - הבין את הטרגדיה הטמונה במציאות האמריקאית: לעולם האזרח האמריקאי לא ימצא את אותו חזון שמכרו לו האבות המייסדים, אלא רק צער ואלימות, אך לעולם גם לא יפסיק לחפש אחריו, אחר משמעות גדולה יותר - כמו עש שרודף אחר האור.
במילים אחרות, סיימון מעולם לא היה - וכנראה גם לא יהיה - "מיתוס בחייו" כפי שהיה ג'ון לנון, פרסונה שגדולה מהאדם; נדמה שהוא הרבה יותר פול מקרטני מלנון. וכמו מקרטני, גם לסיימון דבק לא פעם הדימוי של פרפקציוניסט ומגלומן - דבר שעתיד היה לקרות במוקדם או מאוחר בצוות שכולל "סינגר-סונגרייטר" אקסלוסיבי וחבר טוב עם קול מלאכי, אך כזה שלא יוצר בעצמו. במובנים רבים, כמו שנסיבות חייו ואופיו הסבוך הובילו אותו להעז ולשבור את חומת האפרטהייד בדרום אפריקה שנים לאחר מכן, כך אותו רצון לפרפקציוניזם הזיז אותו תכופות מז'אנר מוזיקלי אחד למשנהו: ממוזיקת בארוק ב-"Scarborough Fair" לחיקוי ביץ' בויז ב-"Baby Driver"; ממוזיקה פרואנית ב-"El Condor Pasa" ו-"Duncan" למקצב קובני ב-"Me and Julio Down by the Schoolyard".
התקבצות כל האפיונים הללו יצרו אמן שקשה להגדיר, שקשה להתעלם ממנו אך קל לקבל אותו כמובן מאליו, שבלתי אפשרי לשכפל - כמו פסל החירות או בניין האמפייר סטייט. כמו איקונות אלו בעיר בה גדל, גם סיימון יעמוד יום אחד לצידם כעמוד תווך אמריקאי, זיכרון רחוק לתקופה שבה תעוזה ורצון לביטוי עצמי שינו את ההיסטוריה. אלו כבר מזמן לא כאן, אך כל עוד אותו מוזיקאי אגדי כאן איתנו (ונאחל לו עוד שנים רבות מאוד לכך), נוכל לדעת תמיד מהו הכוח האמיתי של אמנות.
