אחרי הקשיים שעברה, כוכבת הילדים פותחת הכול: "היצירה מאפשרת לי להיפגש עם הילדה שהייתי"

כשהייתה בת 8, אימה של ענבלי (שם הבמה של ענבל לוי-רהב) נפטרה לאחר מאבק במחלת הסרטן, ובהמשך היא פיתחה הפרעות אכילה. אחרי ההתמודדות הקשה, היא הפכה לכוכבת ילדים – וכיום, כשהיא מופיעה על הבמות עם המחזמר לחנוכה "חנות סופגניות קטנה ומצחיקה", לוי-רהב יודעת איזה כוח יש בידיה – ואומרת בריאיון לרשת 13: "אם זה יעזור לילדים למצוא אומץ, זה שווה את הכול"

ענבל לוי-רהב (ענבלי)
ענבל לוי-רהב (ענבלי) | צילום: שי הנסב

כשכוכבת הילדים ענבל לוי-רהב, המוכרת בשם הבמה שלה ענבלי, עולה לבמה, היא לא רואה רק קהל. "אני חושבת על הילד שאולי עבר עליו יום קשה, על ילדה שמתמודדת עם רגישות שאף אחד לא בהכרח מבחין בה, וגם על ההורה שמגיע עם כל העומס של החיים, ופתאום מצליח לשחרר, לצחוק ולהישאב איתנו לעולם אחר", היא אומרת. גם אחרי לא מעט שנים על הבמה, זה עדיין מה שמניע אותה: "אם הצלחתי לגרום להם לשכוח מהטלפון הנייד לשעה וחצי, מבחינתי כבר עשיתי משהו טוב".

הקומדיה המוזיקלית "חנות סופגניות קטנה ומצחיקה", שבה היא מככבת לצד מני ממטרה, נופיקי, ניקי גולדשטיין, בתיה בת היענה ודוני השדוני, לצד שחקנים ורקדנים, כבר רצה בימים אלו ברחבי הארץ, ותגיע לשיאה במהלך חג החנוכה המתקרב. במרכז העלילה נמצאת חנות הסופגניות הקטנה והמשפחתית של מני ממטרה ונופיקי, שבה מכינים מדי חנוכה סופגניות על פי מתכון משפחתי סודי. כשטעות קטנה במתכון מולידה את "סופי", סופגניית ענק מדברת, הצלחתה מעוררת את קנאתם של המתחרים מחנות היוקרה "דונאטס אקספרס", אותם מגלמים קמצניקי וענבלי, שמחליטים לגנוב אותה ואת המתכון הסודי.

"זו הצגה שמספרת סיפור, ולא מופע שבו הסיפור משמש בעיקר כחיבור בין שירים וריקודים", היא מסבירה בריאיון שהעניקה לרשת 13 לרגל עליית המחזמר על הבמות. לדבריה, מה שמבדיל בין שתי החנויות הוא "הפער בין הרצון להרשים ובין היכולת לתת משהו אמיתי. זה סיפור שמדבר בדיוק על המציאות שבה אנחנו חיים היום, בין תרבות האינסטגרם, הפילטרים והבינה המלאכותית". היא מציינת גם שההצגה לא מפחדת לתת לגיבוריה לטעות: "היא מאפשרת לילדים להבין שלהודות בטעות ולבקש סליחה זו לא חולשה, אלא אומץ".

"חנות סופגניות קטנה ומצחיקה"
"חנות סופגניות קטנה ומצחיקה" | צילום: שי הנסב

הילדה שנשארה

לדברי לוי-רהב בת ה-48, דמות כוכבת הילדים אותה היא מגלמת קרובה אליה במיוחד. "כששואלים אותי בת כמה ענבלי, אני תמיד עונה שהיא בת שמונה פחות יום", היא אומרת. "ענבלי היא הילדה שהייתי רגע לפני שאיבדתי את אמא שלי". ענבלי היא דמות של ילדה שכבר חמש שנים חיה לצד מחלת הסרטן של אימה, כזו, כפי שהיא עצמה אומרת, "מכירה פחד, דאגה וחוסר ודאות, אבל עדיין לא איבדה את התקווה".

כמובן שמותה של אימך השפיע עלייך – אבל איך הוא השפיע על בניית הדמות?
"כשאת מאבדת אמא בגיל כל כך צעיר, הילדות שלך משתנה ברגע, אבל הילדה שבך לא נעלמת. אולי בסופו של דבר ענבלי היא הדרך שלי לשמור על הילדה ההיא. יש משהו ביצירה שמאפשר לי להיפגש שוב עם הילדה ההיא, אבל הפעם ממקום אחר, מקום שבו אני יכולה לתת לה את מה שהיא כל כך הייתה צריכה אז – שמישהו יראה אותה, שיצחיק אותה, שיחבק אותה, ויזכיר לה שגם בתוך הכאב מותר לה פשוט להיות ילדה. אני לא יכולה להחזיר לה את הילדות שנקטעה, אבל אני יכולה להבטיח לה שהיא לא תיעלם בתוכי".

גם חוויות מתחילת הדרך השפיעו עליה כיוצרת. "ההתמודדות שלי עם הפרעות אכילה נולדה במידה רבה מתוך המקצוע עצמו", היא חושפת. כנערה, לוי-רהב שמעה דברים על המראה שלה, ובמקרים מסוימים הועמדה מאחור בגלל המשקל: "אלה משפטים שנחרטים בך, במיוחד בגיל שבו את עדיין מנסה להבין מי את ומה את שווה".

"כשאני מלהקת, המשקל של אדם הוא לא יתרון ולא חיסרון בעיניי. הוא פשוט לא חלק מהמשוואה", היא אומרת כשהיא מתייחסת ליחס שלה כיום להפרעת האכילה שאיתה התמודדה. "אני לא נחשפת כי ניצחתי את המאבק הזה או כי יש לי תשובות להכול, אני נחשפת כי אני יודעת כמה נורא להרגיש לבד בתוכו. אם מישהי תקרא את הדברים שלי ותמצא את האומץ לומר 'אני צריכה עזרה', מבחינתי החשיפה הייתה שווה הכול".

ענבל לוי-רהב (ענבלי)
לא מאבדת את התקווה. ענבל לוי-רהב (ענבלי) | צילום: באדיבות המצולמת

"חדר חזרות זה כמו חדר לידה"

כשחג החנוכה כבר ממש מעבר לפינה ובזמן ש"חנות סופגניות קטנה ומצחיקה" כבר רצה על הבמות ברחבי הארץ, הכוכבת מספרת על החוויות בעבודה על הפקה כזו. "להיכנס לחדר חזרות זה כמו להיכנס לחדר לידה. יש צירים, יש כאבים, לפעמים גם דמעות, אבל יש גם צחוק, התרגשות עצומה וציפייה למשהו חדש שעומד להיוולד", היא מסבירה. עם השנים, לוי-רהב למדה כי "הכוח שלך לא נמדד רק בכמה מקום את תופסת, אלא גם בכמה מקום את יודעת לתת לאחרים".

"אני אוהבת להסתכל לילדים בעיניים, לזהות את הרגע שבו משהו נפתח אצלם, לפעמים דרך צחוק ולפעמים דווקא דרך שקט. אלה הרגעים שבשבילם אני עולה לבמה", היא מסבירה. "מעבר לכל המוזיקה, הצבעים והכיף, חשוב לי שהם ייצאו עם משהו שלא היה להם כשנכנסו להצגה, איזו מחשבה חדשה, תחושה טובה, אולי אפילו קצת יותר אומץ להיות מי שהם".

ומה היא הכי רוצה שהקהל ייקח איתו הביתה בסיום ההצגה? "הצגה לא באמת מסתיימת כשהמסך יורד", היא אומרת. "אם משהו ממנה ממשיך לחיות בתוך ילד גם בדרך הביתה, זאת ההצלחה הכי גדולה שלי".