"מאוד קשה לי עם במות וקהל": האמירה המפתיעה של הבמאית המוערכת

שיר גולדברג אינה טירונית בתעשייה הישראלית - על פני קריירה של יותר משני עשורים, הספיקה לביים מחזות קלאסיים ומוערכים ("אנטיגונה", "חשמלית ושמה תשוקה" - עליה זכתה לאחרונה בפרס הבימוי בטקס פרסי התיאטרון) וגם לעמוד מאחורי הקלעים, כמנהלת אמנותית ותיקה. אך גם היא יכולה להרגיש פיק ברכיים, במיוחד כשעובדים עם ענקיות התרבות המקומית רבקה מיכאלי ומרים זוהר, במסגרת "שלום בית", המחזה החדש של הקאמרי. רגע לפני שיעלה לבמות, גולדברג סיפרה לרשת 13 על החיבור העמוק למדיום והחלומות שעדיין נותרו לה: "זה כן מעניין אותי"

רבקה מיכאלי ומרים זוהר בחזרות ל"שלום בית"
רבקה מיכאלי ומרים זוהר בחזרות ל"שלום בית" | צילום: רדי רובינשטיין

לביאה היא סבתא ואלמנה טרייה, שבדיוק הגיעה לגיל 92. למרות שאינה כתמול שלשום, את המאורע היא חוגגת עם משפחתה ולצד יונה, שכנתה החטטנית שאוהבת להשוות. כשבנה דורון מאחר כהרגלו, הוא מחליט להעניק לה מתנה שנויה במחלוקת - פנטהאוז בדיור מוגן הכי נחשב בארץ - ואז מתקבלת החלטה בליבה של לביאה. כשבועיים לאחר מכן, זו קוראת שוב את כל קרוביה להכרזה "חגיגית", על בחירתה בהמתת חסד.

בדיוק מנקודה זו יוצא המחזה הקומי החדש בכיכובה של רבקה מיכאלי - פרי עטו של המחזאי גלעד שמואלי ובבימויה של שיר גולדברג - "שלום בית", שיעלה בתיאטרון הקאמרי ביום שישי הקרוב. אך איך "עושים צחוק" מנושא שלא רק זוכה לכתף קרה במרחב הישראלי, אלא קרב כאן לטאבו של ממש?

מתוך החזרות ל"שלום בית"
מתוך החזרות ל"שלום בית". "כולנו צובטים את עצמנו שאנחנו עובדים איתן" | צילום: רדי רובינשטיין

"גלעד שמואלי כתב אותה בהשראת מערכת היחסים בין סבתו ובין אבא שלו, שהייתה מערכת יחסים מורכבת עוד מההתחלה - יש בה צדדים קומיים וגם כואבים מאוד", אומרת גולדברג על הרעיון מאחורי המחזה בריאיון מיוחד שהעניקה לרשת 13 לרגל עליית ההצגה לבמות. "יש בה מן הדנ"א של מערכות יחסים בין הורים וילדים ככלל. היה לי נורא ברור שהקומדיה הזאת תראה כך. כלומר, התפיסה שלי לגביה היא שהומור וכאב הם בעצם שני הצדדים של אותו המטבע. הרעיון לא היה כאן שאלה על 'כן טאבו, לא טאבו', אלא איך מתמודדים עם שאלות על זקנה, בדידות, האם אני רלוונטי למשפחה שלי, לילדים שלי, האם יש לי חופש בחירה על איך ייראו החיים שלי - זה הרבה יותר מעיסוק בהמתת חסד".

גולדברג עצמה אינה ניגשת לשאלות אלו מעמדת הטירונית. על פני קריירה של כיותר מ-20 שנה, עברה הבמאית בת ה-50 בין תיאטראות החאן, גשר, באר שבע (בו שימשה כמנהלת אמנותית במשך כ-5 שנים) והקאמרי; תחת ידיה ראו אור מחזות נודעים, כדוגמת "הנפש הטובה מסצ'ואן", "מארה סאד", "אנטיגונה" ו"חשמלית ושמה תשוקה" - עליה זכתה רק לפני כחצי שנה בפרס הבימוי בטקס פרסי התיאטרון של תל אביב. אבל גם יוצרת מנוסה כמוה ודאי מרגישה אחרת כשמולה ניצבות שתיים מהגבירות הנודעות ביותר של התרבות הישראלית - רבקה מיכאלי ומרים זוהר, שמככבות במחזה החדש; האחת בת 88, השנייה בת 95.

"אני כבר הכי לא צעירה והכי לא טירונית, אבל את רבקהל'ה אני זוכרת עוד מפסטיבל שירי הילדים, כשהייתי ילדה והיא שרה על הבמה, או מ'סיבה למסיבה' ו'ניקוי ראש'", אומרת גולדברג על החיבור שנוצר בין השלוש, "יש את מרים זוהר, שראיתי אותה כל ילדותי וכל תקופת נעוריי על הבמה. זה כבוד עצום לעבוד איתן. שתיהן בית ספר גם לתיאטרון וגם לקומדיה - זה תענוג צרוף, וכולנו צובטים את עצמנו שאנחנו עובדים איתן. אנחנו באמת קאסט של בוגרים ושל צעירים יחד, ועובדים על מחזה מקורי, שזה גם תהליך נורא כיף, נורא מצחיק, אך גם מאוד סיזיפי. הכול ביחד בתוך הקלחת הזאת - כך עולים דברים מאוד יפים גם מהחוויות שלנו עם משפחותינו וגם מתוך מה שהמחזה מביא".

מאחורייך שנים רבות של עבודה בתיאטרון. את מרגישה שהחיבור למדיום הזה הולך וגובר אצלך עם השנים? האם את חשה שאת לומדת דברים שלא ידעת בתחילת הדרך?
"איבדתי בשנה האחרונה פרופסור שהייתה לי כמו אימא, פרופסור נורית יערי ז"ל. היא וכל המורים שהיו לי מעוררים בי געגוע גדול לאוניברסיטה (תל אביב, בה למדה תיאטרון - ד"ע) ולתקופת הלימודים. אני חושבת שאני משתמשת בתיאטרון גם כחדר טיפולים וגם כמעין אוניברסיטה בלתי נגמרת כזאת, כי אני לפחות כל הזמן נמצאת בתהליך של למידה - אני אף פעם לא מפסיקה ללמוד. בכל הפקה, כל חומר מעמת אותי עם דברים אחרים, שולח אותי לחקור דברים שלא הכרתי. מהבחינה הזאת, זה כמו שחייה באוקיינוס - זה דבר גדול בעיניי שנורא חי. אני גם מאוד אוהבת את העבודה עם אנשים, ונדמה לי שאם לא הייתי במאית, הייתי ככל הנראה מטפלת או אפילו ארכיאולוגית - חפירה ועבודה על שכבות פנימה וגם העבודה עם אנשים".

שיר גולדברג בטקס פרסי התיאטרון, יולי 2026
שיר גולדברג. "זה היה שוק גדול לזכות" | צילום: רפי דלויה

האם עם הוותק מתרגלים גם לשבחים, או בפרט לטקסי פרסים - כמו זה שבו זכתה ממש לאחרונה? מבחינת גולדברג, עדיין קשה לה לעכל את הסטטוס הנ"ל. "אני לא מתרגלת, גם כי לא קיבלתי כל כך הרבה, אבל בעצם קיבלתי גם לא מעט. זה היה בעצם שוק גדול לזכות", היא אומרת, "בעיקר מאוד החמיאה לי הזכייה הזו. אני אדם מאוד לא פומבי, מאוד קשה לי עם במות וקהל, ואז מגיע דבר כזה ונורא נעים ונותן פוש להמשיך. זו מעין עצירה שמישהו בא ואומר לך: 'היי, יצא לך ממש טוב'. אבל יותר מפרסים, הדבר שבאמת מרגש אותי הוא שקהל מגיע אליי או שאני מקבלת מכתבים - אתה יודע שזה אמיתי".

בואי ניגע רגע בזמנך בתיאטרון באר שבע. כיצד שונה עבודת הבימוי מעבודה ניהולית יותר? התגעגעת לעולם הבימוי בזמן תפקידך הקודם?
"עוד לפני שנכנסתי לתיאטרון באר שבע, הייתי חמש שנים במאית בתיאטרון החאן והייתי מנהלת פדגוגית-אמנותית גם בבית הספר למשחק בנגב 'גודמן' - אז הייתי כבר מאוד מצויה בתוך נבכי המערכת, אבל עדיין למדתי המון. קודם כל, דרך זה הבנתי שעבודת הבימוי הייתה חסרה לי מאוד. בתוך הניהול האמנותי, הצלחתי לעשות את זה רק פעם בשנה, ונורא התגעגעתי לחדר החזרות. עוד דבר היה העניין של לא חשוב מה ייפול עליך - אתה שועט קדימה, כי יש כל כך הרבה דברים שאתה צריך להתמודד איתם ביום-יום. אחרי זה, כל דבר שמשתבש נראה לך נורא קטן, הכול מתגמד. זה משהו שתפסתי משם".

פרומו למחזה "שלום בית"
מתוך "שלום בית". "נורא התגעגעתי לחדר החזרות" | צילום: אוהד רומנו, שיין הורוביץ

אז מה עדיין מתניע את גולדברג לקום ולעבוד בכל בוקר מחדש? מבחינתה, זו העבודה המתמדת על מחזות - מקוריים ואדפטציות כאחד ("אתה כותב מחדש למדיום אחר, אתה צריך לרקום אותו מחדש. כתיבה מקורית, לעומת זאת, היא מעין חדר כושר - אתה חייב מאוד להיות 'על זה' ואתה מתעייף, אבל זה חלק מהאתגר") - אבל גם הציפייה להבא.

מלבד "חלומות בקנה" - לדבריה - ותוכניות עליהן היא עובדת בימים אלו, גולדברג לא פוסלת גם קפיצה אל עבר עולם הפקתי אחר - הטלוויזיה. "זה התחיל לעלות אצלי מפניות שקיבלתי", היא אומרת, "לא פיניתי את הזמן עוד לשבת ולנסות לראות במה מדובר, אבל זה כן מעניין אותי להתרחב וללמוד. אני מניחה שזה גם יקרה". אנחנו בינתיים נחכה בציפייה.