"Glee" הגדירה דור שלם. עם חזרתה למסך, האם היא תשרוד את 2026?
17 שנה אחרי שרייצ'ל ברי נכנסה לחדר המקהלה והפכה את "'Don’t Stop Believin" להמנון של דור שלם, "Glee" בדרך חזרה למסך. הסדרה המוזיקלית שהייתה מפעל להיטים, שברה שיאים והקדימה את זמנה חוזרת לעולם שנראה היום אחרת לגמרי - וגם בלי כמה מהכוכבים שלה, שהפכו אותה למה שהייתה. אז מי יחזור למקינלי, איך מתמודדים עם החלל שהותירו קורי מונטית' ונאיה ריברה - והאם הסדרה הכי כאוטית בטלוויזיה יכולה לעבוד גם בעידן הטיקטוק?
אם ביליתם מספיק זמן בטיקטוק בשנים האחרונות, כנראה שלא באמת הצלחתם לברוח מקטעים מסדרת הטלוויזיה "Glee". ייתכן שנתקלתם בקווין פבריי ובשתי חברותיה יורדות במסדרון לצלילי "I Say a Little Prayer", ברייצ'ל ברי שרה כאילו חייה תלויים בזה, בסו סילבסטר צורחת על תלמידים דברים שספק אם היו עוברים היום כל חדר תסריטאים טיפוסי, או בעוד שלל קטעים מהסדרה, שגורמים לתגובות להתמלא בשאלה המתבקשת: איך הדבר הזה באמת שודר בטלוויזיה?
עבור דור אחד אלה ממים, עבור דור אחר אלה זיכרונות ילדות, ועכשיו שני הדורות האלה עומדים להיפגש. 17 שנה אחרי שעלתה לראשונה ו-11 שנים אחרי שירדה מהמסך, "Glee" חוזרת. דיסני+ ו"הולו" נתנו אור ירוק לסדרה חדשה מבית היוצרים המקוריים ריאן מרפי, בראד פלצ'וק ואיאן ברנן, שכבר כתבו תסריט לפרויקט. פרטי העלילה עדיין נשמרים בסודיות, אבל מרפי כבר סיפר כי פנה לכ-10 מחברי הקאסט המקורי ושקיבל תגובות נלהבות. ליאה מישל צפויה לשוב בתפקיד רייצ'ל ברי, והת'ר מוריס כבר בישרה בעצמה שגם בריטני ס'. פירס שלה חוזרת לחיינו.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
אבל כדי להבין למה החזרה הזאת מעניינת כל כך, צריך לזכור ש"גלי" לא הייתה סתם עוד סדרת תיכון מצליחה. במשך כמה שנים היא הייתה בכל מקום. כשהגיעה למסך ב-2009, הרעיון נשמע כמעט כמו מתכון לכישלון: מורה בשם וויל שוסטר מחליט להחזיר לחיים את מקהלת בית הספר התיכון מקינלי באוהיו ואוסף לתוכה חבורה של תלמידים שלא בדיוק יושבים בשולחן של המקובלים בקפיטריה.
היו שם רייצ'ל ברי, שהיא כוכבת בעיני עצמה הרבה לפני ששאר העולם הסכים; פין הדסון, שחקן פוטבול שמגלה שהוא דווקא אוהב לשיר; קורט האמל, שלא התכוון להתנצל בפני אף אחד על מי שהוא; קווין פבריי, המעודדת המושלמת לכאורה; ארטי, טינה ומרסדס, ובהמשך גם סנטנה ובריטני - שתי דמויות משנה שהפכו לחלק בלתי נפרד מהלב של הסדרה. ואז הם התחילו לשיר, ולא הפסיקו.
הפיילוט משך קרוב ל-10 מיליון צופים בארצות הברית, פתיחת העונה השנייה כבר הגיעה ליותר מ-12 מיליון, ובשיא הטירוף, כשהסדרה שודרה אחרי הסופרבול ב-2011, צפו בה 26.8 מיליון בני אדם. אבל הנתון שממחיש יותר מכל את הכוח שהיה לה בכלל נמצא במקום אחר: במצעדי המוזיקה.
במהלך שנות השידור שלה, הצליחה הסדרה להכניס לא פחות מ-207 ביצועים למצעד האמריקאי. ב-2011 הם אף עקפו את אלביס פרסלי והחזיקו לזמן מה בשיא מספר הכניסות למצעד. במהלך 2010 לבדה נכנסו למצעד 80 ביצועים שלהם. בארצות הברית נמכרו כ-48.4 מיליון הורדות דיגיטליות של שירי הקאסט, האלבומים מכרו מיליוני עותקים וסיבוב ההופעות שלהם הכניס עשרות מיליוני דולרים. הגרסה שלהם ל-"'Don’t Stop Believin" הגיעה למקום הרביעי במצעד, הייתה מועמדת לפרס הגראמי והפכה למזוהה ביותר עם הסדרה.
הרבה לפני שכל שיר ישן היה יכול להפוך בן לילה ללהיט מחדש בזכות סרטון של 15 שניות, "Glee" עשתה פחות או יותר את אותו - הדבר דרך הטלוויזיה. שיר נכנס לפרק - ולמחרת מיליוני צופים חיפשו את גרסת הקאסט. הסדרה לא רק השתמשה בתרבות הפופ - במשך כמה שנים היא הייתה אחד המנועים שלה. ופה מתחיל החלק המעניין באמת: לצפות ב-"Glee" ב-2026 זו חוויה שמרגישה קצת כמו לפתוח קפסולת זמן ולגלות שמישהו מילא אותה גם בדברים שהקדימו את זמנם וגם בדברים שאנחנו כנראה מעדיפים להשאיר שם. זו הייתה סדרת פריים-טיים של רשת טלוויזיה גדולה שב-2009 שמה נער הומו כמו קורט האמל במרכז הסיפור שלה. היא העניקה לו סיפורי אהבה, שברונות לב ומערכת יחסים עם בליין שלא הוצגה רק כסיפור צדדי, אלא כאחד הרומנים המרכזיים בסדרה.
סנטנה לופז, למשל, עברה מלהיות מעודדת עם משפטי מחץ לאחת הדמויות המורכבות והאהובות בסדרה, עם תהליך ארוך של השלמה עם המיניות שלה ומערכת היחסים עם בריטני. בהמשך הצטרפה גם יוניק, דמות טרנסג'נדרית שחורה, בתקופה שבה ייצוג כזה היה נדיר בהרבה בטלוויזיה המסחרית. "Glee" עסקה גם בבריונות, דימוי גוף, מוגבלות, היריון בגיל ההתבגרות וקבלה עצמית, ואף זכתה בפרס פיבודי היוקרתי, שבין נימוקיו צוינה הדרך שבה טיפלה בחלק מהנושאים האלה.
ומצד שני, ובכן, וויל שוסטר. צפייה חוזרת בסדרה חושפת כמות מרשימה של רגעים שיכולים לגרום גם למעריץ הגדול ביותר לשאול מה לעזאזל התסריטאים חשבו. המורה האהוב שתל מריחואנה בארונית של התלמיד פין כדי לסחוט אותו להצטרף למקהלה, רקד עם תלמידיו בדרכים שהיום היו כנראה מזמנות שיחה לא נעימה עם הנהלת בית הספר, ובשלב מסוים הסדרה באמת החליטה ש-"Blurred Lines" של רובין ת'יק הוא שיר שמורה צריך לבצע יחד עם תלמידיו במסדרונות התיכון. וזה עוד לפני הבדיחות על משקל, גזע, מיניות ומוגבלות, שחלקן נשמעות היום כאילו הגיעו מתקופה רחוקה בהרבה מ-2009. דווקא הסתירה הזאת היא חלק מהסיבה ש-"Glee" עובדת כל כך טוב ברשת כיום: אפשר למצוא בה באותו פרק רגע מרגש באופן מפתיע, קאבר מעולה, החלטה עלילתית מופרכת ומשפט שאי אפשר להאמין שמישהו אישר לשידור. במילים אחרות, היא כמעט נולדה כדי להפוך למם.
זה כבר מזמן לא רק געגוע של מי שגדלו עליה. בשנים האחרונות, הסדרה זוכה לחיים חדשים בקרב צופים שחלקם היו ילדים קטנים כשהיא עלתה. קטעים ממנה זוכים לחיים חדשים ברשתות החברתיות, ריקודים ממנה משוחזרים בטיקטוק וביצועים ישנים בה חוזרים לפלייליסטים, בזמן שסצנות שנכתבו לפני יותר מעשור מנותחות מחדש דרך העיניים של דור Z. גם ריאן מרפי שם לכך לב, וסיפר כי הגילוי המחודש של הסדרה בקרב קהל צעיר היה בין הדברים שגרמו לו לחשוב שוב על העולם הזה.
ויש בזה משהו כמעט מושלם. "Glee" הייתה סדרה על בני נוער שהיו נואשים שיראו וישמעו אותם, הרבה לפני שכל בן 16 החזיק בכיס מצלמה, אולפן קטן ופלטפורמה עם פוטנציאל להגיע למיליונים. אם רייצ'ל ברי הייתה בת 16 היום, קשה לדמיין אותה מסתפקת בתליית מודעות לאודישן במסדרון. כנראה היו לה טיקטוק, ערוץ יוטיוב, סרטוני "Get Ready With Me" וריב מתמשך עם מישהי בתגובות. וזו אחת השאלות שהסדרה החדשה תצטרך לפתור: איך נראה בכלל נראית הלהקה הזו בעולם שכבר לא צריך לחכות שמישהו יגלה אותך?
אלא שלצד הנוסטלגיה, החזרה למקינלי מגיעה עם מטען שאי אפשר להתעלם ממנו. שלושה מחברי הקאסט המקורי כבר אינם בחיים. הראשון הוא קורי מונטית', שגילם את פין הדסון, שמת ביולי 2013 בגיל 31 משילוב רעיל של הרואין ואלכוהול, בזמן שהסדרה עדיין שודרה. עבור "Glee" זו לא הייתה רק טרגדיה מאחורי הקלעים: פין היה אחד מגיבורי הסדרה, והחצי השני של סיפור האהבה המרכזי שלה עם רייצ'ל, שאותה גילמה ליאה מישל - בת זוגו של מונטית' גם בחייו.
הסדרה בחרה שלא להסביר כיצד פין מת. בפרק "The Quarterback", ששודר מספר חודשים ספורים לאחר מכן, הדמויות פשוט נאלצו להתמודד עם העובדה שהוא איננו. רייצ'ל שרה בפרק את "Make You Feel My Love" בגרסה הנודעת של אדל, והפרק הפך לאחד הזכורים והכואבים בתולדות הסדרה. שנים לאחר מכן הודה מרפי כי בדיעבד הוא חושב שמותו של מונטית' היה צריך להביא לסיומה של "Glee". הסדרה המשיכה עוד כשנה וחצי, אבל משהו בה כבר לא היה אותו דבר. עכשיו הוא מחזיר אותה.
היעדר נוסף עשוי להיות מורכב אפילו יותר מבחינה עלילתית. נאיה ריברה, שגילמה את סנטנה לופז, טבעה למוות ב-2020, בגיל 33. סנטנה סיימה את דרכה בסדרה כשהיא נשואה לבריטני - אותה בריטני שהת'ר מוריס כבר הודיעה שהיא חוזרת לגלם. כלומר, אם בריטני אכן חוזרת לעולם של "Glee", הסדרה תצטרך בשלב מסוים להתמודד עם השאלה איפה סנטנה ומה קרה מאז לשתיים. חבר קאסט נוסף, מארק סאלינג, שגילם את נואה "פאק" פאקרמן, מת ב-2018 לאחר שהודה בהחזקת פורנוגרפיית ילדים. במקרה שלו, האתגר שונה לחלוטין, וסביר שהשאלה תהיה לא כיצד להנציח אותו, אלא אם יש בכלל סיבה להתייחס לדמות. המוות אינו הסיפור של "Glee" והוא גם לא צריך להפוך לסיפור של החזרה שלה, אבל אי אפשר לחזור למסדרונות של מקינלי ולהעמיד פנים שהכיסאות הריקים אינם שם.
וזו כנראה השאלה הגדולה ביותר שמרחפת מעל החזרה של הסדרה. ריבוטים כבר מזמן אינם אירוע נדיר בהוליווד, אבל במקרה של "Glee", עצם הניסיון לעדכן אותה הוא חלק מהעניין. אם יהפכו אותה למנומסת מדי, היא עלולה לאבד את הכאוס שהפך אותה לכל כך ממכרת. אם ינסו לעשות בדיוק את אותה סדרה שנעשתה ב-2009, האינטרנט כנראה יאכל אותה לארוחת בוקר.
גם העולם המוזיקלי השתנה. בתקופה המקורית, פרק שהוקדש לליידי גאגא, מדונה או בריטני ספירס יכול היה להפוך לאירוע טלוויזיוני. היום שיר יכול להתפוצץ בטיקטוק עוד לפני שהאמן שהוציא אותו הספיק להבין מה קרה. האם מקהלת New Directions של 2026 ישירו סברינה קרפנטר, אוליביה רודריגו, בילי אייליש וטיילור סוויפט? האם אחד התלמידים יגיע לחדר המקהלה אחרי שכבר צבר מיליון עוקבים? ובעיקר, האם עדיין יש מקום לסדרה שבה כולם עוצרים באמצע החיים כדי לשיר במשך ארבע דקות?
השאלה המסקרנת מכולן היא מי בכלל יחזור אליה. נכון לכתיבת שורות אלו, רשימת השמות המאושרים עדיין קצרה, אבל מרפי כבר רמז שהוא נמצא בקשר עם חלק משמעותי מהקאסט. האם קורט ובליין עדיין יחד? מה קרה למרסדס אחרי שהקריירה שלה המריאה? האם סו סילבסטר עדיין מטילה אימה על תלמידי מקינלי - ואם כן, מי לעזאזל נתן לה להמשיך לעבוד בחינוך? האם רייצ'ל ברי של 2026 עדיין מסוגלת להיכנס לחדר ולגרום לכולם להבין בתוך חמש דקות שהסיפור, מבחינתה לפחות, עוסק בה?
בפרק האחרון של "Glee", ששודר ב-2015, הסדרה קפצה חמש שנים קדימה. רייצ'ל הגשימה את החלום שלה וזכתה בפרס טוני; קורט ובליין נשארו יחד; מרסדס הצליחה במוזיקה; ומקינלי כבר לא היה אותו בית ספר שבו הכול התחיל. אולי גם "Glee" החדשה לא צריכה לנסות להיות מה שהייתה.
כי הילדים שהתאהבו ברייצ'ל, פין, קורט, סנטנה ושאר חברי New Directions כבר גדלו. חלק מהצופים החדשים מכירים אותם בעיקר מסרטונים אנכיים באורך 30 שניות. שלושה מהאנשים שהיו חלק מהעולם הזה כבר אינם, וגם הטלוויזיה עצמה השתנתה כמעט ללא הכר. אבל אם יש דבר אחד ש"Glee" ניסתה לשכנע אותנו בו במשך שש עונות, 121 פרקים ומאות קאברים, הוא כנראה בדיוק הדבר שהיא תצטרך להוכיח עכשיו: אל תפסיקו להאמין.