מ"דאהמר" ו-"Glee" עד "אימה אמריקאית": איך לעזאזל אותו אדם יצר את כל אלו?
מכשפות, רוצחים סדרתיים, כוכבות הוליוודיות מזדקנות, תיכוניסטים מזמרים ונשפי דראג בניו יורק: במשך יותר משני עשורים, ריאן מרפי קופץ בין ז'אנרים כאילו אין ביניהם שום קשר. כעת, כשהעונה ה-13 של "אימה אמריקאית" מחזירה לחיים את הלהיטים הגדולים שלו מהעבר, מתברר שאולי הוא בכלל מספר לנו את אותו סיפור כל הזמן - מבלי לחשוש לדבר על טאבואים
אם יש משהו ש"אימה אמריקאית" לימדה אותנו ב-15 השנים האחרונות, הוא שאסור להיקשר יותר מדי. לבית, לתקופה, לדמות - אפילו לשחקן בתפקיד מסוים. בכל עונה, הסדרה שיצרו ריאן מרפי ובראד פלצ'וק הייתה אמורה לשרוף הכול ולהתחיל מחדש: פעם בית רדוף בלוס אנג'לס, פעם מוסד פסיכיאטרי בשנות ה-60, פעם כת מכשפות בניו אורלינס, פעם קרקס בסגנון פריק שואו ופעם מלון שבו צ'ק אאוט הוא המלצה בלבד.
אבל בעונתה ה-13 שעלתה לאחרונה (ומשודרת בישראל ב-yes), הסדרה עושה כמעט את הדבר ההפוך. במקום לברוח מהעבר שלה, היא מזמינה אותו למסיבה שחוגגת את העונות הראשונות - עם שובן של כמה דמויות אהובות במיוחד מהעונות הקודמת של הסדרה המצליחה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
זוכת האוסקר ג'סיקה לאנג ("קינג קונג") חוזרת, וכמוה גם שרה פולסון ("ראצ'ד"), אוון פיטרס ("אקס-מן: העתיד שהיה"), אנג'לה באסט ("הפנתר השחור"), קתי בייטס ("מיזרי") ושורה ארוכה של פרצופים שהפכו את הסדרה למה שהיא. גם הדמויות עצמן חוזרות, כמו קונסטנס לנגדון, קורדליה גוד, מדיסון מונטגומרי, מארי לאבו, טוויסטי הליצן ואחרים. לאנג, שכבר נשמעה בעבר נחושה מאוד שלא לשוב לסדרה, חוזרת אליה אחרי שמונה שנים. מרפי עצמו חזר לכיסא הבמאי בפרק הפתיחה של העונה החדשה, לראשונה בסדרה מאז העונה החמישית. הוא אפילו לא מנסה להסתיר את הנוסטלגיה: בריאיון למגזין "ווג", הוא הגדיר את הרעיון כעונת "הלהיטים הגדולים" של "אימה אמריקאית".
הקהל, לפחות בינתיים, הגיע למסיבה. שלושת הפרקים הראשונים צברו כ-4 מיליון צפיות בסטרימינג ברחבי העולם בארבעת הימים הראשונים, פתיחת הסטרימינג הטובה ביותר לעונה בתולדות הסדרה - וכל זה קורה אחרי הפסקה של כמעט שנתיים וחצי מאז העונה הקודמת, שלב שבו היה אפשר להניח ש"אימה אמריקאית" כשייכת לעידן אחר. למעשה, לפי נתוני הצפייה בארצות הברית, בזמן ההמתנה לעונה החדשה צפו במדינה ביותר משבעה מיליארד דקות של העונות הקודמות. הנתון המטורף הזה מוכיח: גם בני דור שלא בהכרח היו מספיק גדולים כדי לצפות בה בזמן אמת, גילו אותה כשבגרו.
כדי להבין מדוע זה קרה, צריך לחזור ל-2011, אז שוחררה העונה הראשונה של הסדרה - "Murder House" שמה. זו הגיעה למסך בתקופה שבה אימה עדיין לא הייתה מובנת מאליה בטלוויזיה היוקרתית. כבר אז היה ברור שמרפי לא מתכוון להפחיד בשקט: המבקרים תיארו סדרה עמוסה, מגוחכת לעיתים, מינית, אלימה, קאמפית ובעיקר חסרת כל ריסון. במקום להסתיר את המפלצת מתחת למיטה, מרפי פחות או יותר גרר את המיטה לסלון, הצית אותה באש והוסיף את ג'סיקה לאנג עם סיגריה.
שנה לאחר מכן הגיעה "Asylum", לקח את אותה שפה והעביר אותה למוסד פסיכיאטרי ב-1964. אחריו "Coven" הפך מכשפות, וודו, את ניו אורלינס ומאבקי כוח נשיים לאופרת סבון אפלה ומפוארת. בכל פעם העולם של הסדרה התאפס, אבל חלק מהשחקנים נשארו, הם פשוט עברו לגלם דמויות אחרות. לאנג יכולה הייתה להיות שכנה מפלצתית בעונה אחת, נזירה בעונה הבאה ומכשפה בשלישית. פולסון ופיטרס עברו גלגולים דומים. הרעיון הזה - סיפור חדש בכל עונה, עם אותה מעטפת יצירתית ולעיתים אותה להקת שחקנים - הפך את "אימה אמריקאית" לאחת החלוצות של גל האנתולוגיות העונתיות שבא אחריה.
אבל הדבר המעניין באמת קורה כשיוצאים מהבית הרדוף, ומסתכלים על האיש שבנה אותו. לכאורה, אין שום היגיון בקריירה של ריאן מרפי. לפני "אימה אמריקאית", הוא היה אחד האנשים שמאחורי "Glee" - סדרה צבעונית על ילדי מקהלה ששרים ליידי גאגא ומדונה ומנסים לשרוד את התיכון. אחר כך הגיעו "פוזה" על תרבות הנשפים הלהט"בית בניו יורק, "אויבות" על יריבויות הוליוודיות (גם היא סדרת אנתולוגיה), "סיפור פשע אמריקאי" (כן, גם זו הייתה סדרת אנתולוגיה), "הפוליטיקאי", "הוליווד", וכמובן "מפלצת", שהעונה הראשונה שלה הפכה את סיפורו של הרוצח הסדרתי ג'פרי דאהמר לאחת ההצלחות הגדולות בתולדות נטפליקס. כולן פרי ידו וכולן מאוד שונות אחת מהשנייה.
אפילו מרפי עצמו ניסח פעם את המעבר באופן משעשע. אחרי שנים של "Glee", הוא סיפר ב-2012 שנמאס לו לכתוב עוד נאומים יפים לילדי הסדרה על אהבה, סובלנות ואחדות, ולכן רצה ללכת למקום אפל ומעוות לחלוטין. "אימה אמריקאית" הייתה התשובה.
אך מתחת למעטפת הזו, המרחק בין שתי הסדרות קטן מכפי שנדמה. מרפי אובססיבי לאאוטסיידרים. ב-"Glee" אלה הילדים שלא מצליחים להשתלב במסדרונות בית הספר, ב"פוזה" אלה אנשים שהחברה דחקה לשוליים ובונים לעצמם משפחות וקהילות, ב"אויבות" אלה נשים שהוליווד כבר החליטה שעבר זמנן, וב"אימה אמריקאית" - אפילו המפלצות הן בדרך כלל אנשים שנדחקו אל מחוץ לעולם הנורמלי. מרפי אמר בעבר שהדמות שמעניינת אותו ביותר היא האנדרדוג - האדם שלא רואים אותו ורוצה לפרוץ החוצה.
לצד זה, יש את האובססיה שלו ליופי, גוף, תהילה, מיניות ומוות. עוד ב"ניפ/טאק", הגוף האנושי היה משהו שאפשר לפרק ולעצב מחדש. ב-"Glee" תהילה היא החלום, ב"אויבות" היא דבר שאפשר לאבד; וב"אימה אמריקאית" היא כבר כמעט מחלה. הוא מחליף ז'אנרים, אבל חוזר שוב ושוב לאותם אנשים שרוצים נואשות שיסתכלו עליהם.
ואז הגיעה "דאהמר", המקום שבו השיטה של מרפי נעשית הרבה פחות נוחה. הסדרה ביקשה, לדבריו, לעסוק לא רק ברוצח הסדרתי שעמד במרכזה, אלא גם בגזענות, בהומופוביה ובפריבילגיה שאפשרה לו להמשיך לרצוח. אבל בני משפחות של קורבנות טענו שהיא הפכה את הטראומה שלהם למוצר בידורי. מרפי השיב שההפקה ניסתה ליצור קשר עם כ-20 בני משפחה וחברים של הקורבנות במהלך שנות המחקר, אך לדבריו איש מהם לא השיב. וזו אולי השאלה שמלווה את כל הקריירה שלו: איפה עובר הגבול בין לתת במה לאנשים שהתרבות השאירה בחוץ ובין להפוך את הסבל שלהם לספקטקל? אצל מרפי, הגבול הזה כמעט תמיד מטושטש. הוא רוצה שנזדעזע, אבל גם שלא נוכל להפסיק להסתכל.
גם בכל הנוגע לישראל, מרפי בדרך כלל אינו מהשמות הבולטים בשיח הפוליטי, אבל אחרי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, הוא כן הצטרף למכתב של Creative Community for Peace שעליו חתמו יותר מ-2,000 אנשי תעשיית הבידור. המכתב גינה את ארגון הטרור, הביע תמיכה בישראל וקרא להשבת החטופים. עכשיו, בעונה ה-13 שלה, כל החלקים האלה חוזרים הביתה. "אימה אמריקאית" כבר לא צריכה להעמיד פנים שאין לה עבר - להפך, היא מוכרת אותו בגאווה. אפילו הביקורות הראשונות חלוקות בדיוק בדרך שמתאימה לסדרה: יש מי שרואים בעונה החדשה מחווה פרועה ומהנה למעריצים, ויש מי שטוענים שהנוסטלגיה כבר מחליפה סיפור של ממש.
אולי זו הסיבה שריאן מרפי עדיין כאן. האיש שעשה סדרה שבה בני נוער שרים במסדרון בית הספר וגם סדרה על אחד הרוצחים הסדרתיים הידועים באמריקה, לא באמת החליף אישיות. במשך יותר משני עשורים הוא פשוט מלביש את אותן אובססיות בתחפושת אחרת: פעם פאייטים, פעם דם, פעם שמלת ערב ופעם חליפת אסיר. כשהעונה החדשה של "אימה אמריקאית" מחזירה את כולם לסיבוב נוסף, מתברר שהמפלצת העיקשת ביותר שמרפי יצר היא אולי המכונה שלו עצמו - כזו שיודעת לקחת כמעט כל דבר שהתרבות האמריקאית מפחדת ממנו, מתביישת בו או לא מסוגלת להפסיק לדבר עליו, ולהפוך אותו לטלוויזיה שקשה מאוד להתעלם ממנה.
