מגדלי לונג'ביטי מול רשימות המתנה: לאן הולכת הזקנה הישראלית

מאת: מריה כץ, עובדת סוציאלית, מומחית לגריאטריה מוסדית ומייסדת גולד פקטור

השוק הסיעודי: כמעט קיפאון
נתחיל מהרקע, כי בלעדיו אי אפשר להבין את התמונה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בתחילת 2026 חיו בישראל כ־1.29 מיליון אזרחים ותיקים, וכמעט מחציתם מעל גיל 75. עד שנת 2040 המספר צפוי להגיע לכשני מיליון, ועד 2065 ליותר משלושה מיליון. במילים פשוטות: אוכלוסיית הזקנים בישראל צפויה ליותר מלהכפיל את עצמה בתוך ארבעים שנה.

בתוך המספר הזה מסתתר נתון קטן יותר, אך מדאיג לא פחות. על פי ההערכות, בשנת 2022 חיו בישראל למעלה מ־106 אלף אנשים עם דמנציה, והתחזיות מצביעות על עלייה חדה במספרם בעשורים הקרובים, ככל שהאוכלוסייה מזדקנת. דמנציה היא אחד המצבים המורכבים ביותר לטיפול בבית. במקרים מתקדמים היא עשויה לדרוש מסגרת סגורה ומוגנת, ומניסיוני, זהו גם התחום שבו הביקוש למקומות עולה על ההיצע בצורה החריפה ביותר.

אי אפשר לומר שהשוק קפוא לגמרי, אבל מדובר במספרים בודדים: בצפון, בדרום, שם נמצא בהקמה סניף חדש של המרכז לאלצהיימר, ובמרכז הארץ, שבו הביקוש הוא הגדול ביותר, מדובר במחלקה אחת או שתיים.

התוצאה בשטח: במרחב גדרה-חדרה, כשמשפחה זקוקה למיטה סיעודית או למחלקה לתשושי נפש במימון המדינה, ההמתנה יכולה להגיע לחצי שנה. ומה עושים בינתיים? מרחיקים. משפחות מוצאות את עצמן מאשפזות הורה במוסד במרחק שעת נסיעה, בזמן שהילדים והנכדים נשארים בעיר המגורים. מי שמכיר את המשמעות של ביקור יומי אצל אבא במחלקה סיעודית, מבין מה זה עושה לאיכות החיים - שלו ושל המשפחה.

מי עומד מאחורי הגל הזה? כולם. חברות ביטוח, גופים מוסדיים, חברות נדל"ן - לכולם קוסם אפיק ההשקעה הזה, וקל להבין למה. לפי מידע שפורסם ב-ynet בקיץ האחרון, קבוצת עזריאלי היא הבעלים של רשת פאלאס, בנק הפועלים השקיע ברשת בית בכפר ורכש 20% ממנה בעסקה ששיקפה לרשת שווי של כ-750 מיליון שקל, וכלל ביטוח התקשרה בשיתוף פעולה בהיקף של כחצי מיליארד שקל עם מגדלי הים התיכון. גם השווי של האחרונה ממחיש את הצמיחה בענף: מכ-650 מיליון שקל לכ-2.3 מיליארד שקל בתוך עשור. כשקבוצות בסדר גודל כזה נכנסות לענף, זה לא טרנד. זו קריאת כיוון.

איך זה מתחבר למחסור הסיעודי?
כאן נכנס פרט שרוב הציבור אינו מכיר. חוק הדיור המוגן מחייב בתי דיור מוגן מעל היקף מסוים של דירות להקים מחלקה סיעודית. ובתי הדיור המוגן החדשים לא התפשרו על פחות מפרימיום: נבנו אגפים שלמים המציעים דיור תומך, דיור סיעודי ודיור לאנשים עם דמנציה, בסטנדרט מלונאי, עם שירותים שמשנים לחלוטין את התפיסה הישנה של "מחלקה סיעודית" כמחלקה בבית חולים.

אלה אינם פתרונות שנותנים מענה להזדקנות מכובדת לאוכלוסייה הרחבה שזקוקה לסיוע המדינה. ובדיוק שם המגמה הפוכה.

הצד השני של המטבע

כ־320 אלף ישראלים מקבלים כיום גמלת סיעוד מהביטוח הלאומי. גם ברמת הזכאות הגבוהה ביותר מדובר בעד 30 שעות טיפול בשבוע עם מטפל ישראלי, או 26 שעות עם עובד זר, רחוק מאוד מהשגחה של 24 שעות ביממה, שלה זקוק אדם עם דמנציה מתקדמת. במקביל, הדרישות לעמידה ברף הזכאות בביטוח הלאומי ובביטוחים הסיעודיים הפרטיים רק הולכות ומחמירות.

התמונה שמצטיירת לשנים הקרובות ברורה לי מאוד. מצד אחד, נראה עוד ועוד מגדלים מפוארים של דיור מוגן, שיציעו רצף שלם של פתרונות, מדירה עצמאית ועד מחלקה לדמנציה, למי שיכול לשלם. מצד שני, משפחות שיזדקקו לסיוע מהמדינה במימון מסגרת סיעודית, בעיקר במרכז ובשרון, ייאלצו להמשיך בטיפול הביתי עד קצה גבול היכולת, משום שהפתרונות הזמינים יהיו מצומצמים מדי, בדומה למצב הקיים כבר היום במערכי הסיעוד המורכב.

מה זה אומר למשפחה הממוצעת?
שלושה דברים, מניסיון של אלפי משפחות שליוויתי:

ראשית, לא לחכות למשבר. משפחה שמתחילה לברר זכאות לגמלת סיעוד, לבדוק מוסדות ולהבין את תהליך קבלת הקוד רק כשאבא כבר מאושפז, מגיעה לתהליך במצב הגרוע ביותר. הבירור צריך להתחיל שנים קודם לכן.

שנית, להבין שמימוש זכויות הוא עבודה. גמלת סיעוד, קוד משרד הבריאות וביטוח סיעודי, כל אחד מהם דורש מסמכים, ועדות ולעיתים גם ערעורים. מי שלא פועל לקבלת הרמה המתאימה, עלול שלא לקבל את מלוא הזכויות המגיעות לו.

שלישית, לדבר על כסף בזמן. יותר ויותר אזרחים ותיקים בוחרים לממן זקנה פעילה מהחסכונות שלהם, ולעיתים גם באמצעות מימוש ביתם. זו בחירה לגיטימית, אבל היא צריכה להתקבל בעיניים פקוחות ובמסגרת שיחה משפחתית, ולא תחת הלחץ של הרגע.

הזקנה הישראלית מתפצלת לשני מסלולים. מי שנמצא בתוך עולם הלונג'ביטי עשוי ליהנות מאיכות חיים ומאפשרויות שלא היו זמינות כאן בעבר. מי שנמצא מחוץ לעולם הזה יצטרך להתמודד עם מערכת מורכבת ולהיאבק על כל שעת סיעוד. התפקיד של המדינה, ושל כולנו, הוא לוודא שהמסלול השני לא נשאר מאחור. כי ההצלחה הגדולה של הענף אינה נמדדת במספר המגדלים שנפתחים, אלא במה שקורה למי שאינו יכול להיכנס אליהם.

על הכותבת: מריה כץ היא עובדת סוציאלית, מומחית לדיור בגיל המבוגר ומייסדת ומנהלת גולד פקטור - מרכז ייעוץ וליווי להתאמת פתרונות דיור לאוכלוסייה המבוגרת. במשך 17 שנות פעילותה בתחום צברה ניסיון מקצועי הכולל מאות תצפיות שטח בבתי אבות ברחבי הארץ, ניתוח אלפי סקרי איכות שירות ומאות שיחות אישיות עם דיירים ובני משפחותיהם. מהניסיון שנצבר בשטח פיתחה את מודל לאפיון הצורך בשינוי סביבת דיור ואת דירוג גולד פקטור לבתי אבות ולדיור מוגן. לצד ייעוץ וליווי משפחות בהתאמת מסגרת דיור, מריה עוסקת בייעוץ לבתי אבות ולמערכי דיור, בפיתוח מדדי איכות ובהוראה אקדמית בתחום ניהול בתי אבות, דיור מוגן ושירותים לאוכלוסייה המבוגרת.